שלושת שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב, ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי ורות לבהר שרון, קבעו כי ביטוח החובה של נהג אשר פגע בנוסע קלנועית חייב לפצותו, כיוון שקלנועית אינה "רכב מנועי", כמשמעותו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
בכך קיבלו השופטים את הערעור שהגישה נהגת הקלנועית על פסק דינו של שופט בית משפט השלום בעיר, ע. ג'ואד חאג' יחיא, אשר קבע כי קלנועית הינה "רכב מנועי", ועל כן החובה לפיצוי נופלת על כתפי המבטחת של הקלנועית, ובהיעדרה על כתפי "קרנית".
בית משפט השלום סבר, כי הקלנועית עונה על הגדרת "רכב מנועי", משום שהיא כלי בעל גלגלים המסיעים אותו ממקום למקום, ו"נעה בכוח מיכני", שכן על-פי המפרט הטכני של הקלנועית היא נוסעת באמצעות מנוע המניע ישירות את הגלגלים ללא שרשרת.
בית משפט השלום הוסיף וקבע כי הקלנועית נעה "על פני הקרקע", שכן היא כלי הנע על גבי היבשה ולא בים או באוויר, וכי עיקר יעודה של הקלנועית לשמש לתחבורה יבשתית, שכן היא נועדה להוביל אנשים או מטען ממקום יבשתי אחד למקום יבשתי אחר.
מעבר לכל אלו, הקביעה המרכזית של בית משפט השלום היתה, כי הקלנועית איננה "כיסא גלגלים", אותו הגדיר החוק במפורש כאחד הדברים שאינם "רכב מנועי", ועל קביעה זו חלקו שלושת שופטי בית המשפט המחוזי.
בפסק הדין מונה השופט ורדי את ההבדלים בין קלנועית לכיסא גלגלים ממונע, אך קובע כי "אני סבור כי הבדלים אלה אינם משמעותיים ובמהותה הקלנועית הינה "כסא גלגלים", שכן היא ממלאת את אותה הפונקציה שממלא כסא הגלגלים- להקל על תנועתם של אנשים מוגבלים".
לדעתו, "העובדה שהקלנועית יכולה להסיע יותר מאדם אחד ומהירותה גבוהה בשני קמ"ש בלבד מ"כסא הגלגלים", אינה שוללת את אופייה ומהותה של הקלנועית המשמשת ככסא גלגלים משוכלל. אומנם עיצובה של הקלנועית שונה מעיצובו של כסא הגלגלים, אך מבחינה מהותית עניין לנו בכלים זהים שנועדו להגשים את אותה המטרה".
לאור נימוקים אלו קבעו השופטים, כי הקלנועית איננה "רכב מנועי" וכי הנוהגת בו זכאית לפיצוי מחברת הביטוח שמבטחת בביטוח חובה את הנהג שפגע בה.
למרות זאת, הצטרפו השופטים לקריאתו של שופט השלום, אשר את פסק דינו ביטלו, וביקשו מהמחוקק להבהיר את נוסחו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כך שמעמדה של הקלנועית יוגדר בו במפורש.