לפני כשנתיים נעצרו 7 בנות בגילאי 14-15.5 בגבעת האור שליד בית אל. על אף שהחשד נגדן היה כניסה לשטח סגור בלבד, הובלו הבנות לתחנת המשטרה בשער בנימין, ושם, על מנת להרתיע אותן ולהבהיר להן שעבירה על החוק אינה משתלמת – בוצע בהם חיפוש גופני בכפיה תוך פגיעה בצניעותן, שימוש בכח רב או באיומים.
הבנות הצעירות חוו טראומה קשה. מנהלת המרכז לנפגעות תקיפה מינית לציבור הדתי, שנפגשה עם הנערות, אפיינה את החוויה הנפשית שעברו כ"אונס". רבנים ואישי ציבור נזעקו ומחו על האירוע החמור בפני הפיקוד הבכיר של המשטרה, וארגון זכויות האדם ביש"ע הגיש תלונה למח"ש ונערך להגשת תביעת נזיקין. ואולם, ההליך המשפטי לא קודם משום שהבנות הצעירות חשו בושה עזה והתקשו לדבר על הטראומה ולתאר את האירוע הקשה שחוו. התיק במח"ש נסגר ללא חקירה, למרות שעורכי הדין של ארגון זכויות האדם ביש"ע קבעו באופן חד משמעי שמדובר בעבירה על החוק.
לפני כחודשיים, חזר המעשה בשנית: שתי בנות שנעצרו עברו התעללות דומה. אירוע שני זה הביא לדיון בועדת הכנסת לקידום מעמד האשה, בראשותה של ח"כ ציפי חוטובלי, דיון אליו הוזמנו גם בנות גבעת האור, ובו התבקשו לספר – בדלתיים סגורות – על האירוע הקשה שחוו. ולאחר שזכו לקבל ממשתתפי הדיון בכנסת גיבוי ותמיכה נפשית – בשלה בלבן של חלק מהבנות ההחלטה להגיש תביעת נזיקין ולתבוע את עלבונן.
התביעה הוגשה לבית משפט השלום בירושלים באמצעות עו"ד אורית יפת (ממשרד פוריס-העצני), ובסיוע ארגון זכויות האדם ביש"ע, והיא מגוללת את פרשת ההתעללות החמורה בבנות, כיצד הוכנסו בזו אחר זו אל אחד החדרים בתחנת בנימין, שם הופשטו בכח ובאלימות, או תחת איומים, תוך שהן בוכות, צועקות, ומתחננות על נפשן. חלק מהבנות נאזקו במהלך החיפוש, ואחת הבנות הופלה ארצה, ושוטר נקרא לשבת על גבה על מנת להתגבר על התנגדותה ל"חיפוש". השוטרות לא הסתפקו בהפשטה, ולמרות מחאתן של הנערות הוסיפו ומיששו אותן ואף דרשו מאחת הבנות "לעשות סיבוב" וציינו בפניה שהיא צריכה "להגיד תודה" שויתרו לה ולא דרשו ממנה יותר מכך. להערתה של אחת הבנות, שה"חיפוש" בהפשטה אינו חוקי, ענה אחד משוטרי התחנה: "אם יש לך בעיה, תפני למח"ש".
"החיפוש נעשה בתובעות תוך הפרה בוטה ויסודית של הוראות החוק ונהלי המשטרה הקובעים תנאים ברורים באשר לנסיבות ולאופן בהם מותר לשוטר לערוך חיפוש בכלל, ובקטין בפרט" – כותבת עו"ד אורית יפת בכתב התביעה – "לא זו בלבד שעצם עריכת החיפוש הייתה מיותרת וללא כל סיבה מוצדקת, אלא שהחיפוש עצמו בוצע בצורה משפילה, מבזה וברוטאלית. השוטרים המעורבים בפרשה נטלו להם את החירות לרמוס ברגל גסה את כבודן וצנעתן של התובעות, ללא כל הצדקה, כאשר החשד היחיד שהתעורר לגבי התובעות היה הימצאותן כאמור, בשטח שהוכרז לכאורה כשטח צבאי סגור. חמור מכך, החיפוש הבלתי חוקי בוצע בתובעות ממניעים זרים וחמורים, בבחינת "עונש" ו/או אמצעי הרתעה".
כתב התביעה מפרט את הנזקים שנגרמו לנערות הצעירות: בעת האירוע הן סבלו ממצוקה נפשית קשה ומחרדה רק מעצם המחשבה כי אדם זר יראה את החלקים המוצנעים בגופן וימשש אותם. הן חשו תחושת השפלה קשה, בושה וביזוי עת בוצע בהן החיפוש. "תחושות אלה לא עזבו את התובעות גם זמן רב לאחר האירוע....ואובחנו אצלן סימני חרדה, דיכאון, ומוטיבים בעייתיים אחרים התוצאתיים לאירוע הטראומתי" – כותבת עו"ד יפת ומוסיפה: "ראוי להבהיר כי מדובר בתובעות אשר הצניעות הנה ערך יסודי ומרכזי בחייהן. ואשר מקפידות על כיסוי מירבי של גופן, ומכאן ניתן להבין את מידת עוגמת הנפש שנגרמה לתובעות כתוצאה מהצורך לחשוף את גופן ולהפקירו למגען הגס של נשים זרות".
הנתבעים – מפקד תחנת בנימין סנ"צ בני הרנס, הקצין פיני זאבי, שתי השוטרות שביצעו את החיפוש בהפשטה, והשוטר שסייע בידן תוך שהוא יושב על גבה של אחת הנערות – נדרשים לשלם לנערות פיצוי בסך 500,000 ש"ח.