חפשו את העימות ותנו כבוד
מרגלית לא הסכים לקבל בשיוויון נפש עיתונאי, עאלק אובייקטיבי, את השתלחותו של זחאלקה בשר הביטחון שאותו הגדיר "שומע מוסיקה קלאסית ורוצח ילדים". מרגלית שב והטיח בחבר הכנסת "חוצפן. אתה חצוף. לך מפה. צא מכאן,, וכו'. זחאלקה ניסה לחזור על דבריו ולומר שברק אכן אוהב מוסיקה קלאסית ואכן רצח 1,400 ילדים. מרגלית אסף את כל הבוז שיכול היה לגייס והטיח אותו בזחאלקה ש"שכח את הקסאמים ואת הטרור החמאסי".
זחאלקה הטיח במרגלית שהוא משרתם של ראשי הממשלות בישראל ולא יותר מסתם "עיתונאי חצר". לאחר כמה "צא מכאן", "לך מפה" וכיוצא באלה מכיוונו של מרגלית ועוד כמה גידופים מצידו של הח"כ יצא זחאלקה מהאולפן זועף, ובעוד מרגלית פונה לרונן ברגמן ב"ראית את החוצפן הזה", השיב לו זחאלקה מעבר לקלעים אל תוככי האולפן: "אל תגיד חוצפן", ואז זה הגיע: "פה זה שייח' מוניס", אמר. מרגלית עט על הדברים כמוצא שלל רב והטיח בח"כ היוצא "זהו זה. זו הנקודה. פה זה שייח' מוניס. אתה רוצה לכבוש את כאן". אמר והמשיך בעבודתו לאייטם הבא.
מילא הארץ, אבל הכיס?
שנים. שנים זה קורה. כספים מכל אינטרסנט אנטי ישראלי ברחבי העולם מוזרמים לארגוני שמאל וקיצוני כולם שותקים. לאף אחד לא מפריע שכספי האיחוד האירופי משמנים את מנגנוני השאיפה לויתור על חבלי הארץ הזו. אף אחד לא זעק כאן כששטרות יורו הוזרמו לכל ארגון שהבטיח לברונים מארצות האיחוד האירופי שיוכל לחולל כאן מהפכה חברתית שלטונית פרו פלשתינית. הזעקה קמה והתעוררה רק כשבכספים מחו"ל הוקם העיתון 'ישראל היום'. פתאום ראוי לפצוח בקמפיין אגריסיבי וברוטאלי נגד הזרמת הכספים הזו. כי מה זה חלוקת הארץ לעומת החלוקה בכספו של קורא העיתונים... כל עוד מדובר בקידום האג'נדה המקודשת במערכות העיתונים, אג'נדת הויתורים, הנסיגות וההתקפלויות ראוי לקבל שלמונים מכל אירופאי צהוב עיניים ותכול שיער, ומה שיותר יותר טוב, אבל כשמדובר במישהו שנוגע לדבר המקודש יותר, כלומר ארנקו של עורך העיתון, זה כבר יותר מדי. ולכן ראוי היה שקוראי 'מעריב' ייחשפו לכפולת העמודים בגנות 'ישראל היום' ולפינת ההשתלחות היומית בעיתון הזה. אכן ראוי.
ושימו לב לכותרות בכפולה המגוייסת: אחת מרמזת לכם הקוראים על קשר כמעט מאפיונרי - "הפטרון והביביתון", ובצד הכותרת המבוהלת מ"סכנה לדמוקרטיה", ולמטה כותרת מוטרדת מאיל הקזינו... מוזר. כשבשם הקזינו הביאו עלינו את הסכם אוסלו זה היה בסדר גמור, אה?
מפת ירושלים גרסת רזי
ראיין רזי ברקאי את שר השיכון אריאל אטיאס וביקש ממנו הבהרות על החלטתו לצאת למכרז לבניית מאות יחידות בשכונות ירושלמיות שנמצאות, לא עלינו, מעבר לקו הירוק. רוצה רזי לשאול, שישאל. למה לא? אם לא ישאל איך ידע... העניין הוא הפתיח לשאלה שהציג בפני השר, וכה אמר הברקאי (פחות או יותר): "זה נכון שהמדובר בשכונות עוטף ירושלים – פסגת זאב, נווה יעקב והר חומה?"
אתם הבנתם איך עובדת המפה שלנו על פי גרסת רזי ברקאי? פסגת זאב, נווה יעקב והר חומה הן עבורו לא חלק מירושלים, לא שכונות בבירת ישראל אלא שכונות שנמצאות בעוטף ירושלים. רק עוטף.
מעניין... אם זו העטיפה, מהי ירושלים עצמה? יתכבד נא מר ברקאי וישרטט עבורנו את תיקוני המפה על פי תפיסתו, למען לא נתברברה...
מפת ירושלים גרסת 'הארץ'
במסגרת סיכומי העשור האחרון, תחביב שהתגלה כנפוץ אצל עיתונאינו בשבוע האחרון, פרסם 'הארץ' את רשימת הפוליטיקאים שנרצחו ברחבי העולם, והכול תחת הכותרת "מקצוע מסוכן".
כשהגיעו ברשימה הזו לרצח רחבעם זאבי נכתב כך: "17 באוקטובר 2001: רחבעם זאבי, שר התיירות של ישראל, נרצח ביריות במלון במזרח ירושלים".
מי שלא בקי במיוחד עשוי לחשוב שזאבי נרצח בחדר קטן מאחורי וילונות כהים במלון אפלולי בן שתי קומות באחת מסמטאותיו החשוכות של הרובע המוסלמי, אבל אנחנו, בני הארץ הזו (ולאו דווקא קוראי 'הארץ' הזה) יודעים שהמלון שבו עסקינן הוא מלון הייאט רייג'נסי שממוקם דווקא בצפון הבירה, או יותר נכון בשכונת הגבעה הצרפתית, ולא במזרח העיר. אז אם אתם כבר שואלים למה באמת החליטו ב'הארץ' שצפון העיר הוא מזרח העיר, נוכל לשער שהסיבה פשוטה: עבור 'הארץ' זה ממש לא משנה מזרח או צפון. עבורם יש קו ירוק, ומה שמעבר לו שייך למזרח ההוא שבכלל לא שייך לנו אלא לאבו מאזן, איסמעיל הנייה וחבורותיהם.
גועל צהוב
השבוע דווח בתקשורת על נפילתו ופציעתו של שאול יהלום בביתו. אז לצד איחולי ההחלמה שאנחנו מעבירים ליהלום, באמת יהודי יקר שפעל רבות למען העם הזה, אי אפשר להתעלם מהאופן הבזוי ונקלה שבו החליטו לדווח על האירוע הזה ב'מעריב'. שם היו חייבים לתאר לנו בדיוק מה קרה, איך ובאיזה איבר בגוף באופן הכי זיבלוני שניתן לתאר.
בשביל מה אנחנו צריכים את הפרטים האלה, חוץ מהרצון שלכם, שם ב'מעריב' לצבוע את הדיווח הזה בצהוב מגעיל ומכוער על חשבון פרטיותו של אדם. מה קרה? כבר אין מושג כזה סודיות רפואית? ומה עם צנעת הפרט? וכבוד האדם? כל זה איננו? או שאתם רוצים ללחוץ על בלוטת המציצנות המכוערת של הקוראים, בהנחה שממדי גופו של יהלום יעוררו אצלם עוד איזה גיחוך קל על חשבונו כאשר ידמיינו את הסיטואציה. אם זה כך, וכנראה שזה כך, אז אתם סתם מגעילים.
ואל תגידו לי שאי אפשר לדווח אחרת. תראו איך דיווח על האירוע הזה 'ידיעות אחרונות'. שם דיווחו בענייניות שהוא "החליק בביתו באלקנה ופונה בשעות הרב על ידי מד"א ירקון לבית החולים". בהמשך ציינו שמצבו בינוני והוא סובל מחבלות קלות, שעבר סדרת בדיקות בחדר המיון ולאחר מכן הועבר לחדר הניתוח. שאר הדיווח עסק בתזכורת לציבור על פעילותו הציבורית בעבר וכיום. זהו זה. לא צהוב, לא מכוער, ענייני.
ואולי ניתן להבין את אופי הדיווח הזה ב'מעריב' בהתחשב בשם משפחתו של הכתב – אילן מציק...
למה דווקא עכשיו?
ולאחר שסנטנו כל כך הרבה פעמים בתכניתו של אמנון לוי 'שומר מסך' בערוץ 10, הנה כמה מילים שאני משער שהוא היה מאוד רוצה לומר, אבל מאימת בעלי הבית בערוץ שלו הוא מעדיף להימנע.
אז כך, השבוע שידר לוי בתכניתו כתבה חשובה על רצח לא מפוענח מלפני 14 שנים. הוא תיאר את סיפור המעשה ואת האופן בו הגענו למצב ששני החשודים ברצח אפילו לא הגיעו למשפט בשל החלטה מוזרה ותמוהה של פרקליטות המדינה. כתבה חשובה ואפילו מרגשת.
אבל, פתאום, כשקהל הצופים סחוט רגשית מהאב השכול שמספר על בנו שנרצח, ומתחנן שמישהו ישפוט את החשודים שהיו שניהם בזירת הרצח, והאם מתארת את שברה מאז נרצח בנה, פתאום מצטמק לו המסך לגודל כמחצית ועל הכתבה צצים בגודל אימתני מועמדי הריאליטי 'הישרדות' כשהם במיטב מחלצותיהם, כלומר בלי מחלצות כמעט בכלל...
נכון, רבותי בערוץ 10. אתם צודקים. מצווה גדולה היא לפרסם פרומו לגמר 'הישרדות' שנאמר "פרסם תפרסם את הישרדות למען יאריכון את חשבון בנקך", ובכל זאת, למה עכשיו? למה בדיוק ברגע הזה? הצופים בדיוק מתחברים ליגונה של המשפחה השכולה, מבקשים לראות אם באמת נעשתה הנבלה הזו בישראל ומערכת המשפט החליטה, סתם כך בלי סיבה אמיתית, שלא להעמיד את החשודים לדין, דווקא אז אתם צריכים להראות לנו את הפרסומת הזולה הזו בתמונות האלה שחודרות לתוך הפריים? למה אתם כאלה? לא מכובד, ערוץ 10. לא בשביל זה נולדתם. סיפרתם לנו פעם משהו על טלוויזיה אחרת, איכותית... לאיפה נעלמה הברברת הזו?
מכות ומהלומות
ושוב זה קורה, על המסך נראות תמונות מעימות שמעורבים בו מתנחלים, הציבור רואה מתנחלים מוכים וחבולים, נגררים על הקרקע, וברקע נשמע קולו של המגיש המתאר מציאות הפוכה לחלוטין. זה קרה אינסוף פעמים, והשובע זה קרה באולפן תכניתה של נחמה דואק בערוץ הכנסת.
דואק ראיינה את חבר הכנסת אורי אורבך, הציגה סרטון מהעימותים בין תושבי קדומים כמדומני לבין פקחי ההקפאה. נערים נגררו שם על הקרקע בידי יס"מניקים, בנות הוכו ונדחפו, גברים מתושבי הישוב חטפו מהלומות, ותוך כדי הקרנת הסרטון שואלת דואק את אורבך על המציאות הקשה שבה "מתנחלים מכים שוטרים, נוהגים באלימות", ומה דעתו על כך.
טוב שהיה שם אורבך שרגיל לתעתועי העריכה ולנפתולי העיתונאות כך שלא נתן לדברי דואק לבלבל אותו. הוא העמיד אותה על טעותה וציין ש"אני מעדיף לדייק . אני דווקא רואה כאן מתנחלים מוכים ולא להיפך".
איש השנה
פנה אלי גולש בשם... לא תאמינו... שמעון כהן... וזה לא אני (מה, יש עוד אחד כזה? מוזר... חשבתי שאני לבד...) והנה סיפורו: "במוצ"ש ההאחרון צפיתי בתוכנית פגוש את העיתונות. היו באולפן חיים רמון וראש לשכתו של שרון לשעבר. והגיע רגע של תוצאות בחירת איש ההעשור והציבור, להפתעתם באולפן, בחר בבנימין נתניהו. הלכה דנה וייס והציגה את איש ההעשור של הפרשנים שכמובן בחרו באריאל שרון. ואז המשיכו באולפן לשבח את אריאל שרון למרות שדווקא בנימין נתניהו הוא בחירת ההעשור. הציבור לא בחר כרצונם, אז פנו לפרשנים".
ימין ושמאל רק חול וחול
מבט מעניין יש לו לגדעון רייכר על מפת התקשורת הישראלית, וכך אמר השבוע רייכר בתכניתו בגלי צה"ל למאזין עמו שוחח: "...הארץ השמאלני, ידיעות אחרונות הימני, ומעריב שמתנדנד בין השניים".
מה זהההההההה???????? ממתי ידיעות אחרונות ימני, מר רייכר? סתם מסקרן אותי לדעת, יצא לך לפתוח את העיתון הזה בשנה שנתיים האחרונות?
זהירות שתיינים
הנה כותרת ב'מעריב':
הקורא התמים יכול להיות משוכנע שאותר סוף סוף מקור האלכוהול והאלימות. לא עוד מועדונים, דיסקוטקים, מאורות אפלוליות בפאתי יערות. מקור האלכוהול והשכרות הוא בית הכנסת והנה קמה יוזמה בריאה בטבריה להיאבק בנגע הנוראי – סוף לאלכוהול ולשתיינות בבתי הכנסת.
עד כאן מה שהיה חושב הקורא התמים. הקורא המבין היה יודע שמדובר בחרטטת וקשקשת אופיינית, ובסך הכול מדובר במנהג במוכר זה שנים לגלגל כוסית ערק או משקה (במלעיל כמובן) אחר באירועים ידועים ולא מעבר לכך. אבל ב'מעריב' מצאו את ההזדמנות הזו לצייר את יושבי בתי הכנסת כשתיינים מועדים.
קובי אריאלי ידע לצנן את ההתלהבות כראוי בגלי צה"ל כשהעריך שזה זמן רב לא זכתה טבריה לכותרות בעיתון ועל כן נמצא הקשקוש הזה כראוי למנף את העיר אל תוככי העיתון.
מילה טובה
למילה טובה ראויים רינו צרור וגיא לב-רן מגלי צה"ל שמקיימים מעקב ראוי ומכובד אחרי אחת הפרשות המושתקות ביותר בתקשורת הכללית – ההתעמרות באיתי זר בפרט ובחוות גלעד. השניים מעניקים למשפחת זר (השבוע איתי עצמו, לפני שבועיים רעייתו) במה נרחבת לספר את סיפורם ולא מתביישים למתוח ביקורת על התנהלות הפרקליטות ששמה את איתי במעצר בית של חמישה חודשים ככל הנראה על לא עוול בכפו.
ושוב
ו...כן. זה שוב קורה. שוב המפות המדיניות של 'ידיעות אחרונות'. נכון שנמאס לכם לקרוא על זה? לי נמאס לראות את זה.
