שופט בימ"ש השלום בחיפה, יהושע רטנר חייב את איגור וולודרסקי לסלק לאלתר את צלחות הלווין והאנטנות שהציב בחצר בית ועל גג הבניין. השכנים טענו כי וולודרסקי השתלט על רכוש משותף, הבריח קונים פוטנציאליים ומנע מהם לרכוש דירתה.
בית המשפט אישר לו להשאיר אנטנת קליטה אחת, בגודל סביר לשימוש ביתי בלבד ובחלק המיועד לשימושו הייחודי . כן חייב אותו השופט לשלם לתובעת פיצוי בסך 88,444 ₪, אגרת בימ"ש והוצאות משפט בסך 8,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. השופט קבע כי השימוש שהנתבע עושה, הן בחצר והן בגג המבנה לצורך הצבת שש אנטנות לוין גדולות , בולטות, מכערות, ובעיקר יוצרות הרתעה פסיכולוגית מפני מגורים במקום הינו שימוש מסחרי אינטנסיבי הנעשה לצרכי עסקו בתחום התקשורת שאינו מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף.
בהחלטה כתב השופט רטנר כי לתובעת חזקה ייחודית בדירה הנמצאת בקומה הראשונה (עליונה) בנכס בנווה שאנן. בנוסף, באיזור בו נמצאים המקרקעין, המתאפיין במבנים בעלי הרכב דומה ואשר לא נרשמו כבתים משותפים, קיימת מוסכמה לפיה שטח החצר המשותפת מחולקת בין בעלי המקרקעין, המחזיקים ביחידות השונות, כך שכל בעל דירה ייהנה מזכויות שימוש בלעדיות ברבע משטח החצר, הגם שאינה מוצמדת משפטית ברישום לזכויותיו. גם כך בבניין הנדון חילקו הדיירים את זכויות החזקה הייחודית ושימוש בשטח החצר. משרצתה התובעת להשכיר את הדירה ופנתה למתווך בנושא בקר הלה בדירה והתמונה שנגלתה בפניו היתה: הנתבע השתלט על כל שטח החצר וגידר אותה; הציב אנטנת לווין (צלחת) גדולה בחצר, במקום המיועד על פי החלוקה שהיתה מקובלת לחניית התובעת; השתלט על גג המבנה והציב חמש צלחות לוויין גדולות על הגג, שמעל דירת התובעת. כן נהג הנתבע כלפי המתווך שבא עם לקוח פוטנציאלי לבקר בדירה, בהתנהגות אלימה וצעקנית אשר הבריחה את השניים מן המקום. למתווך אחר, אשר הפנה למקום לקוח פוטנציאלי, אדם דתי הודיע הנתבע כי אל לו לרכוש את הדירה, שכן הוא נוהג לערוך "בר בי קיו" עם בשר חזיר בחצר הבית, מידי שבת. כאשר שוחח המתווך עם הנתבע, שמע ממנו כי המניע של הנתבע להתנהגותו הינו רצונו לרכוש את הדירה לעצמו במחיר מוזל.
המתווכים אשר פנו לנכס נתקלו שוב ושוב באותה התנהגות מצד הנתבע, אשר הבריח כל קונה או שוכר פוטנציאלי ובמהלך השנים שחלפו חלה ירידה משמעותית במחירי הדירות וחלה התדרדרות במצב הדירה.
השופט רטנר קבע כי השימוש שהנתבע עושה, הן בחצר והן בגג המבנה לצורך הצבת שש אנטנות לוין גדולות ובולטות, אינו מהווה שימוש סביר ברכוש משותף. מדובר באנטנות גדולות מאוד, מכערות ובעיקר היוצרות הרתעה פסיכולוגית מפני מגורים במקום. זאת ללא קשר לשאלה אם נשקפת מהן סכנה כלשהי לבני אדם (כגון מקרינה) אם לאו. דעת הבריות היא (כפי שהוכח בכך שכל הקונים הפוטנציאלים של הדירה נרתעו מקנייתה בשל האנטנות, בין השאר), שיש סכנה במגורים בסמוך לריכוז כה גדול של אנטנות. מסקנה זו אף עולה מחוות הדעת השמאית מטעם התובעת . מעבר לכך מדובר בשימוש מסחרי אינטנסיבי שהנתבע עושה ברכוש המשותף לצורך משלח ידו כנותן שירותים בתחום התקשורת, שאינו מהווה שימוש סביר ברכוש משותף בבית מגורים.
השופט אימץ את חוו"ד המומחה מטעמו , לפיה, התקנת צלחת קליטה אחת בלבד תואמת את הוראות החוק , בשעה שהתקנת חמש אנטנות גדולות לשימוש מסחרי חורג מהוראות החוק. (חוק התקשורת המתייחס לתקנון הבית המשותף). בנוסף , אימץ את עמדתו ביחס לשימוש עסקי בבית מגורים ובכלל זה התקנת 6 צלחות לווין למטרות שאינן בגדר שימושים הנלווים למגורים, אינו עולה בקנה אחד עם השימושים המותרים באזור מגורים.
לאור האמור קבע השופט רטנר כי על הנתבע להסיר את כל האנטנות מהרכוש המשותף גם מהגג וגם מהחצר, למעט זאת שבאפשרותו להשאיר צלחת קליטה אחת בלבד (בגודל סביר לשימוש ביתי) על גג הבנין, או בתחומי החצר המוגדרת לשימושו היחודי.
כן קבע השופט כי מהתשתית הראייתית עולה, שהנתבע עשה כל שביכולתו לסכל את מכירת דירת התובעת, עשה וגם הצליח. מלבד הצבת האנטנות והשתלטות על החצר, נראה שהתנהגותו של הנתבע הייתה חריגה וחרגה מהתנהגות סבירה ומקובלת של שכן.
השופט קבל את טענת התובעת, כי הנתבע גרם לה לנזק בכך שמנע את מכירת הדירה בערכה הראלי, מאז שנת 2001 ועד היום וקבל הערכת השמאי מטעם התובעת שיש להעמיד את הפיצוי בגין ירידת ערך בגובה 17% ממחיר הדירה בזמנו, שעומדים על 23,460 דולר ארה"ב, שהינם 88,444 ₪.