מחקר ייחודי, וככל הידוע ראשון, על ה"מדור לחיפוש קרובים", מתבצע בימים אלה על ידי תהילה מלכה במסגרת עבודת תזה לתואר שני באוניברסיטת בן-גוריון.
ממצאיו הראשונים של המחקר נחשפים בימים אלה לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ובמלאות עשור למסלול הייחודי ללימודי מדינת ישראל באוניברסיטה. לדברי החוקרת, קשה מאד לכמת את האופן שבו השפיע המדור על תודעת השואה. "הטענה שלי היא שבגלל תפוצתו של המדור (100% רייטינג ברדיו, כי לא היה דבר אחר לשמוע...), הוא הפך למעין פס הקול של ההוויה הישראלית בשנים בהם לא דיברו על מה שקרה. זה נתן לניצולי השואה ולנספים שמות, מקומות בהם חיו וקירב את בני הארץ אליהם, ואולי הכשיר את הקרקע למשפט אייכמן".
מלכה: "רבים מהנהנים בהכרה והבנה כאשר אני מציגה להם את נושא המחקר שלי. כן, כולם מכירים את המדור שאליו רוכזו הפניות למציאת קרובים בארץ או בחו"ל עם תום מלחמת העולם השנייה וזוכרים בעיקר את הפינה הקבועה ברדיו, ששודרה כמעט כל יום ב-13:15 בצהרים. לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי חווית ההאזנה למדור לחיפוש קרובים נחרתה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, והיתה מעין פס הקול של הישראליות בשנים המדוברות. בספרות, בשירה ואף בקולנוע מוזכר המדור לחיפוש קרובים כרקע עליו התנהלו החיים בשנות החמישים והשישים בארץ, וביקשתי לרדת מעט יותר לעומקה של החוויה".
במהלך מחקרה נחשפו בפניה חומרים שטרם נודעו, בהם התכתבויות אישיות של ה'מדור לחיפוש קרובים' עם הפונים ומכתבים שהופנו דרך המדור לבני משפחה אבודים. רבבות אנשים שמצאו את עצמם בתום מלחמת העולם השנייה ללא קשר עם משפחתם ניסו למצוא את מי שנותר מקרוביהם, לכן מיד עם השחרור החלו המוני בני אדם במסע חזרה לביתם. לגבי בני האומות השונות פירוש המסע היה שיבה אל הבית, אולם ליהודים רבים כבר לא היה בית ומטרת המסע היתה ניסיון לגלות מי שרד ומי נותר מן המשפחה ומהעיירה. עד מהרה התבררה התמונה- לרבים לא נותרה משפחה קרובה וגם התקווה כי מי ששרד ישוב לבית הסתברה כבלתי ריאלית לאור הכאוס ששרר באירופה עם תום המלחמה. התברר כי יש להרחיב את מעגל החיפוש גם לארץ ישראל. במקביל הבינו גם בני הארץ שהמלחמה נגמרה וכי ניתן לנסות ולגלות מה עלה בגורל קרוביהם, שהרי בשנות הארבעים כ80% מבני הארץ היהודים היו במוצאם מאירופה, ולרבים היו בני משפחה באירופה בשנות השואה.
לדברי החוקרת, בכל תקופת המלחמה שארכה 5-6 שנים, התקבלו בסוכנות סך הכל כ-2000 פניות עם בקשות למציאת מידע אודות בני משפחה. אולם מיד עם תום המלחמה החלו להתקבל כמויות עצומות של פניות אל הסוכנות, החל ב-2000 מכתבים בחודש בשנת 1945 ועד לשיא בשנת 1946-1947, שבה נתקבלו כ18,000 פניות בחודש. לאור זאת, הוחלט בשנת 1945 על הקמת המדור לחיפוש קרובים, שתפקידו היה ליצור קשר בין אנשים שונים שחיפשו זה את זה, בארץ ובחו"ל.
מלכה: "כל מכתב שהגיע למדור זכה לתגובה. אם היה מידע על המבוקש הדבר נמסר למחפש על מנת שיוכל ליצור קשר. לעיתים קרובות לא נמצא מידע אודות האדם אותו חיפשו ולכן חברו אנשי המדור לרדיו ושידרו את שמות האנשים אותם חיפשו. פעמיים בשבוע, בשעה 1:15 בצהרים היו נמסרים ברדיו שמות האנשים אותם מחפשים בני המשפחה, וכן דרישות שלום. עד מהרה תפס שידור הרדיו של המדור לחיפוש קרובים מקום חשוב בהוויה הישראלית. רבים מתארים כיצד היו עוצרים בשעת השידור את עיסוקיהם ומקשיבים- אולי לפתע ישמעו דרישת שלום ממישהו מוכר שלא ידעו שחי".
כך למשל, הורים שחיפשו את ילדיהם, ילדים את הוריהם, אחים, דודים, בעלים, נשים שחיפשו שביב מידע שיתיר אותן מעגינותן, כל אלה מצאו במדור לחיפוש קרבים מענה, אוזן קשבת למצוקתם וסיוע עד כמה שניתן במציאת הנעדר.
באופן מפתיע, אין בספרות המחקרית כל התייחסות ל,מדור לחיפוש קרובים' כגוף בעל משמעות בזיכרון הישראלי. בעידודה ובהנחייתה של פרופ' חנה יבלונקה מהמחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה, יצאה מלכה לדרך- לנסות ולהבין מעט מה היה מקומו של המדור לחיפוש קרובים בהוויה הישראלית, כיצד סייע לניצולי השואה בארץ ובעולם, והאם סייע בהנחלת תודעת השואה בארץ.
"במחקר שלי אני מבקשת להתחקות אחר אופן פעולתו, השפעתו ומקומו של המדור בתודעה הישראלית, וכן אני מבקשת להתחקות אחר הרבדים העמוקים בנפש הישראלית בהן נגע המדור דווקא בשנים בהן האלם וההלם היו כה חזקים", אומרת החוקרת.