השבוע ימלאו 4 שנים לאירועי עמונה, מהחמורים ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה, או כלשון ועדת החקירה הפלרמנטרית: "אירוע אלימות שוטרים הקשה ביותר מאז אוקטובר 2000".
לא רק הכנסת קראה לחקור את אלימות המשטרה בעמונה, גם היועץ המשפטי מזוז הגדיר את חקירתם כאינטרס ציבורי ראשון במעלה, כשקיבל את ההחלטה להעניק חסינות מפני הפללה עצמית לכל מי שיעיד על אלימות זאת.
לצורך החקירה הגיעה למחלקה לחקירת שוטרים כמות אדירה של ראיות, ובהן מאות שעות של צילומי טלוויזיות מכל העולם, שצילמו כל התרחשות מכמה זוויות, אין-ספור צילומי סטילס, עדויות מפורטות של מפגינים שהוכו בידי השוטרים, ואפילו פירוט מדויק ומדוקדק של כל חלוקת הגזרות בין כוחות המשטרה השונים שפעלו במקום, כשהדיוק מגיע עד רמת הסולם וכף השופל.
והתוצאות? - כמעט כלום. 4 כתבי אישום פליליים, מתוכם באחד כבר היה זיכוי, בשל מחסור בראיות בתיק המח"ש. ועוד קרוב ל-100 תיקים סגורים, רובם בעילה של "עבריין לא נודע".
בארגון זכויות האדם ביש"ע בדקו כיצד הגיעה המחלקה לחקירות שוטרים לתוצאות כ"כ עלובות. הדו"ח – המכיל כ-40 עמודים – יוגש השבוע לשר המשפטים, ליועץ המשפטי לממשלה (החדש), ולחברי הכנסת חברי הועדות הרלוונטיות.
דו"ח כזה עוד לא היה בישראל. לראשונה נפתחו, נותחו ונבחנו בעיניים משפטיות למעלה מ-100 תיקי מח"ש, לא רק מספרים נחשפים כאן אלא גם שיטות עבודה, או נכון יותר: העדרן של שיטות עבודה, ובולט הפער העצום בין מח"ש כמחלקת חקירות לבין מחלקות חקירה אחרות מטעם המדינה.
הבדיקה העלתה, כי מאחורי המילים "מחלקתנו תעשה כל שביכולתה לחקור את התיק בהקדם וביעילות" לא עומדת כל כוונה ממשית למאמץ חקירתי, וכי מאחורי המילים "לא הצלחנו, למרות מאמצינו, לזהות את השוטר נגדו התלוננת" – לא עומדים מאמצי חקירה כלשהם. עשרות תיקים התגלו כשהם ריקים כמעט לחלוטין, או רצופים בשגיאות של רשלנות מקצועית. לרשות מח"ש לא עמד מז"פ, והיא מיעטה להשתמש בשירותי המז"פ של המשטרה. דוקא ארגון זכויות האדם ביש"ע הוא שהקים לבסוף מז"פ משלו, שתוצאות הזיהוי שלו התקבלו לא-פעם ע"י מח"ש. הצח"מ שיועד לחקירת אירועי עמונה לא נוצל כלל, פורק לאחר תקופה קצרה, ולא הוקם מחדש למרות שחוקרי מח"ש הצביעו במזכרים על חסרונו. מח"ש לא עשתה דבר על מנת למנוע שיבוש הליכי חקירה ע"י שוטרים, לא הבחינה בשקרים שלהם גם כשהיו בולטים לעין, לא לחצה על המפקדים כשטענו שאינם מצליחים לזהות את פקודיהם, ולא הסכימה לפתוח נגדם בחקירה על עבירה חמורה זו.
ועוד: חוקרי מח"ש כלל לא הכירו את הגזרה בה התרחשו האירועים, לא למדו את המבנה הפנימי של הבתים בהם הוכו המפגינים, והתבלבלו באורח קבע במיספור הבתים. הם לא ביצעו שום עבודה שיטתית בכמויות האדירות של החומר המצולם: לא צפו בו, לא קיטלגו אותו לפי גזרות או אירועים, לא חילקו אותו לפריימים ולא ביצעו בו פעולות של תקריב, האטה והקפאת תמונה. הם לא הכינו וממילא גם לא הציגו למתלוננים ולעדים אלבום תמונות של השוטרים מחולק לפי גזרות פעולה, למעשה הם אפילו לא ידעו איזה צבע היה למדי היס"מ ושאר הכוחות השונים שפעלו בשטח. אי התמצאות זאת גרמה פעם אחרי פעם לסגירת התיקים בעילה של "עבריין לא נודע"...
אזרחים רבים היו שמחים להיחקר באופן בו נחקרו שוטרי עמונה: בחלק מהתיקים הסתפקו החוקרים בפניה בכתב למפקדי היחידות, כדי "לברר" אם ידוע להם על עבירות שפקודיהם ביצעו. במקרים אחרים, זכו השוטרים החשודים לשמוע את גרסת המתלוננים במלואה, בטרם נדרשו להתייחס אליה. שוטר שטען שנפצע במהלך הארוע – לא נדרש כלל להציג מסמך רפואי על כך, והמדהים מכל: גם במקרים בהם שוטרים זיהו את עצמם בחומר המצולם והודו בביצוע העבירות – לא הוגשו כתבי אישום.
במהלך הבדיקה התברר כי כשנה וחצי לאחר האירועים הנחה ראש מח"ש הרצל שבירו לא לחקור עוד את התיקים "בשל הזמן הרב שחלף" – זאת בניגוד מוחלט לחוק ולמקובל במשטרה, שכידוע חוקרת אירועי אלימות חמורים גם לאחר שנים. אף תלונה שהוגשה למח"ש לאחר אוגוסט 2007 לא נחקרה, גם אם צורף לה חומר מצולם שאינו משתנה עם השנים.
עוד התברר, כי על פי רוב מח"ש העבירה את נטל הראיות בתיקי עמונה – אל המתלוננים, והעמידה עצמה כמי ש"בוחנת" את הראיות שהוגשו לה ע"י המתלוננים, ולא כמי שחוקרת ומשקיעה מאמצים ומשאבים בפיצוח התיקים. מתלונן שפנה למח"ש, לא יכול היה לצפות ממנה לסעד חקירתי כלשהו. ברוב המקרים מח"ש לא התכוונה, לא ניסתה ומובן שגם לא הצליחה לאתר עבורו צילומים, עדים ו/או את זהות השוטרים שפגעו בו. על המתלונן הוטל לאתר בעצמו את חומר החקירה, ואז להעמידו לבחינת המחלקה לחקירות שוטרים, אשר תקבע האם החומר שבידו עבר את מבחן הסף הגבוה שהיא קבעה להגשת כתב אישום נגד השוטר. למעשה מח"ש התייחסה לתיקי עמונה כאילו אין אינטרס ציבורי בחקירתם, וכאילו נפגע העבירה או המתלונן הם בעלי האינטרס בחקירת התיק, ולא המדינה.
ולסיכום המספרי: מתוך 103 תיקי חקירה, 44 נסגרו בעילה של "עבריין לא נודע". 15 – בעילה של "מחסור בראיות". 18 תיקים לא נחקרו כלל, ועוד 9 נסגרו מ"חוסר עניין לציבור". ב-4 תיקים בלבד הוגשו כתבי אישום פליליים, ובתיק אחד הוגש כתב אישום משמעתי, שבוטל בשל שחרור השוטר משירות חובה.
בפרק הסיכום של הדו"ח נכתב, כי הנתונים העולים ממנו מלמדים על אי-התאמה קיצונית בין האינטרס הציבורי בחקירת אירועי עמונה, כפי שהוגדר ע"י היועץ המשפטי לממשלה, ובין הביצוע של חקירה זו על ידי המחלקה לחקירות שוטרים. אי-התאמה זו אומרת דרשני, אך חמור מכך: העדר כל ביקורת פנימית והעדר כל הכוונה מצד הגורמים הבכירים והממונים על מח"ש: היועץ המשפטי עצמו, והפרקליט הממונה על ידו – עו"ד שי ניצן – מעוררים דאגה וסימני שאלה באשר לכוונותיה האמיתיות של מערכת אכיפת החוק ביחס לחקירת אירועי עמונה בפרט, ואירועי אלימות שוטרים בכלל. הפער בין יכולתה, מניעיה ושאיפותיה, והגדרת תפקידה (ע"י עצמה) של המחלקה המופקדת על חקירות שוטרים, ובין כל הסממנים הללו כפי שהם באים לידי ביטוי במשטרת ישראל, הגוף המופקד על חקירות אזרחים - יוצר פער בלתי נסבל בכל הנוגע לשוויון בפני החוק, ומעורר דאגה כבדה בכל הנוגע לסיכוי למגר אלימות שוטרים כלפי אזרחים.
ב 1/2/10 , עת ימלאו 4 שנים לאירוע עמונה, יציין היועץ המשפטי לממשלה הנכנס – עו"ד יהודה ויינשטיין – את היום הראשון בתפקידו החדש. מחברי הדו"ח מקווים, שיקח את ממצאיו ומסקנותיו לתשומת לבו, ויפעל לביצוע השינויים הדרושים במחלקה לחקירות שוטרים.
דוגמאות מתוך הדו"ח:
המקרה של מוטי יוגב (עמ' 8) מח"ש הגישה כתב אישום, אך בית המשפט זיכה את הנאשם בשל מחסור בראיות. בשלב הסיכומים, כשהסנגור הגיש סרט שלטענתו תעד את הארוע, מיהרו חוקרי מח"ש את ביתו של הצלם – מתי ברנע – על מנת להבין את המתרחש בסרט. רק אז – באוקטובר 2007 - התברר, שהחוקרים אינם מכירים את סימני הזיהוי של הבתים השונים בעמונה, וטעו לחשוב שהבית המצולם בסרט (בית 8) הוא הבית שלידו הותקף המתלונן (בית 6)
המקרה של יחיעם אייל (עמ' 13) הפצוע הקשה ביותר באירועי עמונה, שהגיע לביה"ח במצב של מצב של מוות קליני – בעקבות הכאתו בראשו באלה הפוכה. החוקרים לא חיברו את נתוני העדות של הנער המוכה עם נתוני הכח המשטרתי כפי שנמסרו ע"י מפקד הכח. חמור מכך: הם התבלבלו במספרי הבתים, וחקרו את מפקדי הכוח הלא-נכון. התוצאה: התיק – שרק בנס לא הפך לתיק שהאשמה בו היא הריגה, נסגר כלאחר יד בטענה של "עבריין לא נודע"...
המקרה של סנ"צ אילן מור (עמ' 21) שתפקד בעמונה כמפקד כחות היסמ"ג של ת"א ויס"מ ש"י, ונשא באחריות פיקודית לחלק גדול ממעשי האלימות הקשים. כשהתבקש לזהות שוטרים אלימים שפעלו תחת פיקודו, ומשום מה לא הצליח לזהות איש: בתיק הראשון בו מוצג לפניו סרט, סנ"צ מור כמעט מוסר את שם השוטר, אך מייד מתעשת: "אני מזהה כוחות מיס"מ ירקון, מזהה שוטר בשם ינאי או בן ציון, אני לא מחבר בין הפנים לשם...". בתיק השני הוא צופה בשוטר שלו שמחדיר אצבע לעין של מפגין וטוען: "איני מצליח לזהות את שיוך הכוח ולא מזהה פרצופים עקב מגיני הפנים ואיכות הצילום". בתיק השלישי, בו מתועדת חניקה בצואר הוא אומר: "זה הבית שעבד עליו הכוח שלי. לא ניתן לזהות שוטרים". ובתיק הרביעי: "אני לא מזהה מי מבין האנשים" החוקר אינו שואל את הקצין הבכיר, כיצד מפקד אינו מזהה את פקודיו, ואינו מוצא לנכון להפעיל עליו לחץ כלשהו לצורך הזיהוי.
המקרה של צ. (עמ' 25) השוטרים תועדו ב-3 מצלמות כשהם מכניסים אצבע לתוך עינו של המתלונן, חובטים בפניו ובועטים בו. הם זומנו לחקירה וזיהו את עצמם. כתב אישום לא הוגש, התיק נסגר בשל מחסור בראיות.
המקרה של שוטר היס"מ יואב שפירא (עמ' 27) השוטר זוהה במז"פ של זכויות האדם ביש"ע כמי שהכה ופצע מפגינים באמצעות אלה לא-תקנית. מח"ש לא הגיבה לפניות החוזרות ונשנות בעניינו, וכשכבר החליטה לקדם את החקירה – התברר שהשוטר התפטר ועזב את הארץ. הצילומים של מתי ברנע (עמ' 30)המתעדים אלימות שוטרים, נמסרו למח"ש, אך זו התקשתה לזהות את השוטרים האלימים, גם בדיקת המז"פ המשטרתי לא הביאה לתוצאות. מח"ש לא טרחה לאתר את הצלם המשטרתי שצילם במקביל את אותו ארוע. הצלם מתי ברנע כתב לראש מח"ש: "הנכם כותבים: "תוכל לפנות אלינו ואנו נשתדל לסייע בדבר." ואני חשבתי שתפקידכם הינו לחקור ומי שמסייע זה אני ולא ההפך. אני איני צריך שום סיוע. כל רצוני הוא לעזור לכם במילוי תפקידכם..."