שופטי בג"ץ פסקו ברוב דעות, כי כי חוק הפיצוי לנפגעי פוליו, חל גם על כ-50 חולים שחלו במחלה בשטחי המנדט, אשר הפכו למדינת ישראל לאחר שנת 48'.
השופטים שתמכו בגישה זו, יורם דנציגר ואדמונד לוי, סברו כי הפרשנות הראויה של סעיף מס' 1 לחוק, הקובע כי "מטרתו של חוק זה לפצות את נפגעי הפוליו שלקו בישראל במחלת שיתוק ילדים ובכך לבטא את מחויבותה של מדינת ישראל כלפיהם", מניחה כי הכוונה במילה "בישראל" היא לשטחה הטריטוריאלי של המדינה ולא לעצם קיומה של המדינה בזמן התפרצות המחלה.
בין הנימוקים מוצאים שני השופטים, כי מטרתו של החוק איננה פיצוי על עצם פרוץ המחלה, זאת לא קרתה באשמת המדינה, כי אם על הטיפולים אשר ניתנו לחולים, אשר מרביתם ניתנו לחולים אלו לאחר קום המדינה, בשטחי המדינה, בידי רופאים מטעם המדינה.
השופטים קבעו, כי מי שחלה במחלה בשטחי הגולן ומזרח ירושלים, לפני שאלו סופחו לישראל, כמו גם מי שעלו לישראל לאחר שחלו במחלה, על אף שטופלו בישראל, אינם זכאים לפיצוי עקב לשונו של החוק, "לטעמי, ככלל, טוב היה עושה המחוקק לו היה קובע כי תחולת החוק תהיה על כלל נפגעי מחלת הפוליו וזאת לאור הטיפול שהוענק במדינה לחולים, וביניהם חולים שחלו במחלה מחוץ לארץ ועלו אליה לאחר הקמתה. כאמור לא ניתן לייחס למדינה אשמה בעניין זה. ניתן לטעון כי מטעמים של אחריות ציבורית ומוסרית, משעה שבחר המחוקק לחוקק את החוק היה ראוי להחילו על כלל חולי הפוליו בישראל. ואולם, זהו תפקידו של המחוקק ומשעה שבחר שלא להחיל את החוק על חולים שחלו במחלה מחוץ לישראל, אין זה מתפקידו של בית משפט זה להתערב בעניין".
"המקורות הסובבים את החוק, ובהם הצעת החוק, הפרוטוקולים של הוועדה, דברי הכנסת והצעות חוק מאוחרות מלמדים כי הכנסת ביקשה במפורש להוציא מתחולת החוק חולים שחלו במחלה מחוץ לישראל בטרם עלו ארצה, אולם הכנסת לא ביקשה, לפחות לא במפורש, להוציא מתחולת החוק את אותם חולים שחלו במחלה בישראל לפני קום המדינה", קבע השופט דנציגר.
השופטת מרים נאור, אשר היתה בדעת מיעוט לפיה יש לדחות את העתירה, טענה כי מעבר לפגמים פורמליים הקיימים בעתירה, גם פרשנות החוק בה נקטו השופטים דנציגר ולוי אינה נכונה.
"משהעיקרון העומד ביסוד החוק הוא פיצוי נפגעי פוליו על ידי המדינה בשל המחויבות שנטלה על עצמה בעניינם, נראה כי ככלל אין מקום להטיל על המדינה מחויבות או אחריות ציבורית אלא מיום שנוסדה וקמה ואין לראותה כמי שנושאת באחריות כלשהי, אף לא ציבורית, לגבי אירועים שהתרחשו טרם הקמתה, דהיינו, בתקופת המנדט הבריטי", טענה השופטת נאור.