בצעד נדיר יוצאת שופטת ביהמ"ש לעניינים מקומיים בי-ם, תמר בר-אשר צבן, נגד החלטת שופט בית המשפט המחוזי בעיר, יורם נועם, וקובעת כי ישנן בקשות שאינן מחייבות דיון במעמד הצדדים.
המדובר בבקשה שהגיש עסק הפועל ללא רשיון מזה 6 שנים בתוך דירת מגורים, לקבל הארכה לצו הזמני המונע את סגירתו, זאת עקב שורת טענות בנוגע לסיבות לצו הסגירה.
השופטת קבעה, כי "אין לקבל מצב בלתי נסבל שבו עסק לממכר מזון, שלגביו ניתן צו סגירה שיפוטי לפני שש שנים, ממשיך ופועל במשך למעלה משש שנים ללא רישיון עסק. אם תינתן לנאשם ארכה נוספת להפעלת העסק, כי אז יימצא כי לכאורה בית המשפט מעניק לעסק לממכר מזון רישיון עסק, מבלי שנמצא עומד בתנאים הדרושים לקבלת רישיון".
את עמדתה לפיה בקשות מיסוג זה אינן מחייבות דיון במעמד הצדדים, בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי, נימקה השופטת בכך ש"בקשות מסוג זה אינן מוכרעות על יסוד ראיות שלגביהן יש צורך בקביעת מהימנות, אלא על יסוד מסמכים. כך שמבחינה עניינית אין כל הצדקה לקיים דיונים בבקשות מסוג זה, ואין כל יתרון להעלאת טענות בעל-פה. המבקש לדחות את מועד ביצועו של צו לסגירת עסק, יתכבד ויציג במסגרת בקשתו את מלוא העובדות הדרושות לצורך הכרעה בבקשתו, יתמוך אותה במסמכים רלוונטיים ויצרף תצהיר".
השופטת הוסיפה, כי "שיקול חשוב נוסף שאותו חייבים אנו לשקול, הוא מספרן של הבקשות המונחות על שולחנו של השופט מידי יום, בקשות לדחיית מועד ביצועם של צווי הריסה שיפוטיים ובקשות לדחיית מועד ביצועם של צווים לסגירת עסק. מדובר במספר דמיוני. המספר המדויק אינו ברור (בשל כשלים טכניים שונים בספירת הבקשות, שלא זה המקום לעסוק בהם), אך מדובר באלפים רבים של בקשות המוגשות מידי שנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. עשרות בקשות מידי יום, מאות רבות מידי חודש, ואלפים רבים מידי שנה (יש אומרים למעלה מששת אלפים). עם כל הכבוד לדעה כי יש לקיים דיון בכל בקשה, אין מנוס מלהשלים עם המציאות, שהיא כי אין זה אפשרי ואין זה מעשי לקיים דיונים בכל אחת מן הבקשות, גם לא במקצתן".