בראשיתה של מלחמת לבנון השניה, ביום 16.7.2006, הותקפה לראשונה העיר חיפה במתקפת טילים מלבנון. מטח הטילים הראשון היה הקטלני מכולם, כאשר שני טילים פגעו במוסך הרכבת בחיפה וגרמו למותם של שמונה מעובדי הרכבת ולפציעתם של רבים נוספים.
ב.א. עבדה אף היא במוסך הרכבת בעת שנפלו הטילים בסמוך אליה וחזתה במראות הזוועה במקום. למזלה הרב היא לא נפגעה בגופה, אך חוותה טראומה נפשית קשה ממראות הזוועה להם היתה עדה, בעקבותיהם החלה לסבול מתופעות נפשיות קשות המאפיינות תסמונת פוסט-טראומה חמורה. מספר חודשים ניסתה להתמודד בכוחות עצמה עם התופעות הקשות מהן סבלה אך משכלו כוחותיה הנפשיים פנתה לקבלת סיוע וטיפול נפשי בבי"ח.
ב.א. פנתה למוסד לביטוח לאומי על מנת שיכיר בה כנפגעת עבודה ובמקביל פנתה אל משרד הבטחון כדי שתוכר כנפגעת פעולות איבה. בשני המקרים נדחתה תביעתה בטענה כי הבעיות הנפשיות מהן היא סובלת כלל לא קשורות לאירוע נפילת הטילים לו היתה עדה. ב.א. סרבה להשלים עם הפניית העורף ופנתה לערכאות משפטיות.
עורך הדין רועי מור, המתמחה בייצוג נפגעי עבודה ונכי משרד הביטחון, הגיש בשמה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי בתביעה להכיר בה כנפגעת עבודה. במקביל הגיש עו"ד מור ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל אביב נגד משרד הביטחון, על שסירב להכיר בתובעת כנפגעת פעולות איבה.
לאחר מאבק משפטי ממושך, אשר ארך קרוב לשנתיים, דחה ביה"ד האזורי לעבודה בחיפה את טענות המוסד לביטוח לאומי וקבע כי ב.א. היא נפגעת תאונת עבודה, הזכאית לכל הזכויות המוקנות לנפגעי עבודה וחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת הוצאות משפט בשל דחייתה הלא מוצדקת של תביעת התובעת.
לפני ימים אחדים, ניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב שחייב את משרד הביטחון להכיר בה כנפגעת פעולות איבה, רטרואקטיבית למן המועד בו נפגעה - לפני 3 שנים ומחצה.