לאחר הבידוק הקפדני כל כך, בעוד המחשבות מתרוצצות לקראת פגישה כל כך מיוחדת, מישהו אמר לי להביט בעד החלון הגדול שלמולנו...שם בחצר, ליד העמוד הרחוק... זה הוא, זה הוא. המבט מתמקד בו ואינני זוכר מה מסביבו. בבגדי האסיר האפורים, נשען עם הכתף על עמוד בטון, כפות ידיו אוחזות זו בזו משוכות כלפי מטה כשהראש מלוכסן במבט ביישני- כאילו אומר, מה ראיתם לטרוח עד כאן בעבורי...
כמובן שהפגישה לא נערכת בתא האסיר... אלא ב"אולם המפגשים". למזלנו, לא היה זה יום ביקורים והיינו לבד. יונתן עבר מאיש לאיש ללחיצת ידיים.
סידרנו מהר כסאות פלסטיק במעגל קטן והתיישבנו. הרב פסח לרנר (נאמנו המסור) לשמאלו של יונתן, לידו שני עיתונאים חרדים, לשמאלם איש חסד שהביאנו במטוסו, אח"כ ראש הישיבה הרב יעקב שפירא מול יונתן ואנוכי ביניהם בסמוך לו כדי שאוכל לתרגם באוזנו ומאידך לשמוע ולתרגם לרב יעקב. כמובן, היה שם עוד אדם שישב מאחורינו ראשו ביני לבין יונתן, איש משרד החוץ. תפקידו להאזין ולפקח שהכל מתנהל כשורה. לאסיר אין פרטיות בבית סוהר אמריקאי. אגב, הם גם לא קוראים לזה בית סוהר, אלא "מרכז שיקומי פדראלי"...
בעוד אנו נבוכים כיצד פותחים פגישה קצרה זו, מה הכי חשוב לומר ואיך לנצל את הזמן, פתח יונתן בדברים מבלי לבזבז את הזמן היקר.
תחילה ביקש לבטא את כאבו על שני אירועים "שלקחו ממני פיסות חיים". האחד הגירוש מגוש קטיף (לשם חלם לעלות בבא היום). האירוע השני, רצח התלמידים בישיבת מרכז הרב. אכן, אפשר היה לראות עליו כמה הוא כואב את אלו. עוד יותר הוא נעלב מחוסר תגובת הממשלה על הרצח. והמחשבות רצות בראש, מנין לאדם הזה, יושב בדד בבור אפל הכח לכאוב כאב של אחרים. מנין הוא מחובר כל כך לעם, לרוח, למדינה?!
כמובן שלא סיפר מה ריגל למעננו היושבים כאן בארץ ישראל, למען ראשית צמיחת גאולתנו, אבל דיבר הרבה על המנהיגים ומצבו הרוחני של העם היושב בציון. ניתח את המצב לאשורו בפרטי פרטים ובצורה חדה והחלטית. מסתבר שמי שגייס אותו כסוכן ישראלי היטיב לעמוד על כישרונותיו, מוסריותו ורמת נאמנותו למדינה.
יונתן מדבר מתוך מבט ממלכתי, מתוך מחשבה על כלל ישראל, כשמצבו הפרטי הוא רק משל למצבנו. סיפר שהוא מקבל כל יום הדפסים של אתרי אינטרנט ג'רוזלם פוסט, ערוץ 7 והארץ. מבין מה התקשורת מלעיטה אותנו, מה בין השורות ומה היא מסתירה מאיתנו. לצערנו יש לו הרבה זמן לנתח את אלו וזה שמאפשר לו להתחבר לקורה אותנו - אותו. כמובן שהוא גם קורא הרבה תנ"ך ומכוון בתפילותיו יחד עם כל ישראל.
לשבת מול אדם שיושב מזה 25 שנה על עבירה שלא סיכנה את בטחונה של ארה"ב אבל סייע למדינה ידידותית יחידה במזה"ת. לשבת 25 שנה! 25 שנים!!! כמעט מחצית ימי חייו. ניסיתי לשחזר איפה היינו ומה עשינו לפני 25 שנה? הרי מאז, כשליש מבני האדם בעולם כבר הלכו לעולמם, וכשליש חדש נולד... ויונתן עדיין מהווה סכנה מאיימת על אמריקה?!
25 שנים שהתחילו בשש שנות צינוק מתחת לאדמה, עינויים, ערום, קשור למיטה ומטופל בבית סוהר פסיכיאטרי, מוכה, מושפל, אבל לא נשבר. צריך להיות משהו מיוחד כדי לשרוד את כל אלה. צריך להיות מישהו מיוחד. צריך להאמין בעצמה אדירה באמונה מיוחדת כדי לעמוד בכל אלה לבד במשך 25 שנה. הבדידות...
כל זאת, כשהוא יודע שאף מרגל לא ישב כל כך הרבה שנים בכלא. הוא יודע שהמקסימום היה 14 שנה וזה כשמדובר במרגלים למדינות עוינות. הוא יודע שעל עבירה מסוג זו שעבר נכלאים ל- 4 שנים ולא יותר!!! איך הוא שורד שם בבדידות החברתית, בבדידות הרוחנית, בין אנאלפאבתים, רוצחים ואנסי ילדים, גנבים. תחתית החומר האנושי.
מביטים עליו ומולנו יושב אדם עניו ביותר, בדיוק כמו שנראה בתמונות, והלב שואל שוב ושוב, מניין הכוחות לשרוד. מישהו הזכיר את דברי הרב מרדכי אליהו שליט"א שאמר לו באחד מביקוריו אצל יונתן "אתה מדבר כל כך חופשי כאן! תיזהר כשתשתחרר מבית הסוהר..."
ואי אפשר שלא להיזכר בדבריו של נתן שרנסקי לחבר השופטים שדן אותו ברוסיה: אתם ניכפים על ידי השלטונות ותשלחו אותי למאסר, אבל אני בן חורין לומר לכם את שעל ליבי. אתם אסורים ואני בן חורין. וכמו שמתאר הרב יוסף מנדלביץ את הרגשת החרות בליל הסדר בכלאו שבסיביר... להתגבר על הבדידות.
הייתכן כי אמריקה, הדמוקרטית, הידידה דמתה לרוסיה הקומוניסטית?
איך הוא מתגבר על התיסכול האוכל את האדם מבפנים, המכלה בבריאותו של אדם הגון.
נדרש זמן כדי לעכל את האישיות הנעלה הזו ורק לאחר זמן מצליחים להתמקד במה שחווה בחייו. התסכול, האכזבה מנאמניו. להיות נבגד, כשכל עניינו מסירות נפש ונאמנות למדינה... השעות האחרונות של היות יונתן בן חורין הריהן חצובות בנשמתו, חרוטות על ליבו והדם מתרתח עד היום.
אני מדמיין לעצמי שעות אלו ומזדעזע מן המחשבה... מרגל שרואה שהטבעת מתהדקת סביב צווארו, וכצעד אחרון, בדרך של אין מוצא, רץ לשגרירות הישראלית, אל משלחיו, למצוא מקלט והוא נבעט אל הרחוב כסמרטוט מאוס, כאילו היה משוגע שאין יודעים מה עניינו. אל הרחוב אמרנו. הלוואי! הישר לידיהם של הקג"ב האמריקאי!!!
יונתן היה חייב להתעשת מיד מתחושת הבגידה הנוראה כדי לא להישבר וכדי לא להתמסר לידי שוביו. הבין מיד את המשמעות "אם אין אני לי מי לי", חייב מיד לעמוד על דעתו בשפיות ובסבלנות. לדעת שכל רגע של עינויים היה ואיננו, ולא להיבהל מן הרגע שיבוא. חייב להאמין בכל רגע, באמונה שלמה, שמעשהו, הוא האמת וכל היתר "דמיונות- שווא ידברו".
יונתן גם כשהיה בצינוק לא היה לבד. הוא מחזיק באמת והיא שמחזיקה אותו.
הוא מחזיק בה איתן אפילו אם לא אהוד...
יונתן אחינו איננו כאור הברק הרגעי, אלא מאמין ויודע כי "אמת מארץ תצמח" ומטבעה הצמיחה היא איטית. כל שהוא רוצה ומייחל לעצמו הוא לשבת בארץ ולהצמיח אמת. לקיים בית בישראל, עם ילדים, ללמוד תורה. יונתן מתפלל שיהיה לו הכח להחזיק מעמד עד אז.
כמה עוד יוכל לעמוד מול מפחי הנפש והאכזבות בכל הנוגע אליו ואל אשתו אסתר.
יונתן הוא איש אמת מוחלטת ובלתי מתפשרת. אמת שלפעמים אפילו מפחידה. יש שנרתעים ממנו בגללה. רואים עליו כמה כואב לו כשמישהו לא מדייק בדיבורו. אפשר לשמוע בסגנון, בשימוש בביטויים ובדעותיו החדות כתער חד. זה ממחיש ליושב מולו במי המדובר.
יונתן ביקש לדרוש בשלום שלושה רבנים, הרב מרדכי אליהו שליט"א (שהוא מתפלל להחלמתו בכל יום) הרב שמואל אליהו שליט"א והרב שלמה אבינר שליט"א שמתמיד במכתביו אליו והם יקרים לו.
אחרי כשעתיים, סימן לנו "המאזין" כי הגיע עת. אז הרב יעקב ביקש לשיר עימו קצת ויונתן השיב לו שעדיף דבר תורה. אמר לו הרב, נשיר. ענה לו יונתן: אני צאצא ישיר של הגאון מווילנה, דבר תורה חשוב לי. אמר לו הרב יעקב דבר תורה קצר ואחר כך שרנו כולנו בקול רם ובהתרגשות, בזעקה מקירות ליבנו, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך...", המשכנו ב"אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה'..." וסיימנו
ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". יונתן תופף ברגלו כל העת בהנאה.
לחצנו ידיים, התחבקנו, והדי פעימות חודרים מלב אל לב בדם סוער. בעוד ה"מאזין" דוחק בנו, הרב יעקב נשא כפיים ובירך באהבה את אחינו יונתן בברכת כוהנים.
נפרדנו בהתרגשות ובתקווה להעיר ולעורר למען אחינו. לא שחררו אותנו מן החדר עד שלא סיימו לבדוק אותו בחדר אחר שמא העברנו לו דבר. הבאנו ליונתן שעתיים ורבע של קורת רוח.
25 שנה !!! עד מתי יסלסל זה בשערותיו בבור תחתיות... יונתן, כי הגיע הזמן.
ראש הממשלה הבטיח לפני הבחירות שאם יחזור לתפקיד יעשה הכל לשחרורו של יונתן.
כתובתו של אחינו יונתן:
Jonathan Pollard 09185-016
P.O.Box 1000
Butner, NC
U.S.A. 27509 - 1000
ידע כל מי שכותב לו, שהמכתבים שמגיעים אליו יש בכוחם להחזיקו ולהחיותו, הם מביאים לו פיסת חירות נפשית לשרוד את מצבו המשוגע. הריהם כמים צוננים לנפש עייפה.