התקשורת געשה השבוע סביב פרשת ההתעללות והניצול הסדיסטי של ילדה בת 15 בידי חבורה של 13 נערים.
בכותרות ענק ובכתבות שנמרחו על עמודים שלמים דווחנו על פרטי האירועים, ובאינספור מאמרים וראיונות מזועזעים דנו שוב ושוב בשאלה כיצד זה הגיענו למצב נורא כל כך, ולאחר שהובאו בני נוער לאולפנים השונים כדי להעיד על מצב הנוער, העלו שוב טובי ובכירי עיתונאינו את השאלה איך קרה שכך נראה עולמם של ילדי הארץ הזו, וכיצד בכלל הגענו למצב כזה מבלי שעולם המבוגרים, שאמור היה להיות גם המבוגר האחראי, הבחין בכך ועשה משהו כדי לבלום את ההתדרדרות.
בסוגיות אלה ודומותיהן ליהגו פרשנים לנגד עיניהם המתעניינות של טובי המגישים והמנחים. כל המיקיחיימוביצ'ים והיונית-לוים למיניהם עיקלו גבות ועיטרו בהן מבט נוגה וקדורני. בכלל, מבט מודאג הפך לחובת כל מגיש ועיתונאי שנקלע למסך הקטן בטובתו או שלא בטובתו, ובאופן כללי נראה היה שמיטב העיתונאים נמצאים בעיצומה של תחרות סמויה – מי יצליח להנפיק משפט כואב ומזועזע מקורי יותר משל חברו ומי יצליח להוכיח שסלידתו מהמעשים המזעזעים מרקיעה לשחקים גבוהים יותר.
צבועים שכמוכם. מתחסדים מלוקקים. קשקשנים מדאוריתא.
עיתונאים, עורכים, מגישים, מפיקים, מנחים, מראיינים ושאר הברנז'ה הידועה והמוכרת, זו שמתוקף תפקידה בקידמת הבמה יכולה לטהר את עצמה בדברי להג ריקים מתוכן – כולכם מתבקשים לקלף את המסכה הזו שאתם עוטים על עצמכם במקרים שכאלה. קלפו, קלפו, אני יודע שזה כואב לקלף משהו שהדבקתם אותו חזק מדי לפרצוף האמיתי שלכם, אבל בואו נאמר את האמת – ידיכם שפכו את הדם הזה. כן, כן, ידיכם שלכם שפכו אותו, ממש כמו ששפכו עוד דמים רבים באירועים דומים קודמים. נכון. לא רק אתם. אבל אתם מהווים חלק משמעותי בכנופיה ששפכה את הדם הזה.
אתם לא יכולים לנסות לצייר את עצמכם כלא מבינים איך הגיעו ילדים למעשים כאלה כשכל תכנית המוגדרת לכל המשפחה לא תפספס שום הזדמנות להציג תוכן בוטה, גס ונמוך. לא תוכלו להתנער מאחריות כשכל תכנית הומור תהיה גדושה בביטויים ובתכנים שהופכים נשים לאובייקט. פעם זה המלל, פעם זה הפאנץ', פעם זה הלבוש, ובדרך כלל זה הכול ביחד. אתם לא יכולים למכור לנו את עצמכם, אנשי האקטואליה, מזועזעים כל כך כשאתם עצמכם דוחפים כמעט לכל מהדורת חדשות לפחות כתבה אחת שאדם מהוגן אינו יכול לצפות בה – פעם זה עולמה הרוחני של דוגמנית כזו או אחרת, ופעם זה דיווחים (חדשותיים כמובן...) מהקרנבל בברזיל או מתחרות צילום או מרתון קעקועים. איכשהו כולם מתמקדים באותו מסר חד וברור – הכול מותר, וזה אפילו די מגניב וכיף לנו שהכול מותר ואנחנו יכולים להציג לכם את ה'הכול מותר' הזה בחדשות, ואולי אפילו כחלק מפינת התרבות (גם 'תרבות אנשים חטאים' זה תרבות, לא?).
ואתם, העיתונים הגדולים, אלה שצבעו עמודים שלמים השבוע בסיפורה של הילדה מתל אביב, לא חשים לא בנוח עם הכתבות החושפניות, עם הצילומים הבוטים שעד לא מזמן היו יכולים לעטר מגזינים זולים במדינות רחוקות, ומה עם הפרסומות הבוטות שלכם, שלא לדבר על הפרסומות הספציפיות למועדונים מפוקפקים ולשירותים מפוקפקים עוד יותר. או שאתם סבורים שילדים מדפדפים עד עמוד מסוים ולא יותר מזה... תמימים שכמותכם.
ואיך בדיוק אתם, מפיקי הטלוויזיה, חשים בנוח עם המסרים שתכניות אחר הצהרים שלכם, אלה שכאילו מיועדות לילדים, מציגות? נוח לכם עם כל אותן סדרות גדושות הורמונים בשלוש בצהרים? ואיך זה שתכניות אירוח תמימות למראה, תכניות אירוח לילדים, כשבאולפן ילדים בכיתה ב' או ג', איכשהו מוצאות תמיד לנכון לדון גם בקשר בינו לבינה ומה זו אהבה ועד כמה נחמד כל הדבר הזה.
איך קרה שתכניות שעד לא מכבר היו מוגדרות למבוגרים בלבד ושובצו הרחק הרחק בתוך הלילה הפכו לנחלת שידורי הצהרים? איך כל זה, ועוד הרבה נתונים אחרים, מסתדרים לכם, רבותי בתקשורת עם ההיתממות הזו מול הטרגדיה של אותה נערה אומללה מתל אביב?
אתם מסבירים לכולנו שבדור האינטרנט ושאר שכלולי הקדמה אתם מהווים רק בורג קטן במכונת הזבל המשומנת שמכניסה לראשי הילדים חומרים שכאלה, אבל משום מה יש לי תחושה שאתם די אינטליגנטים להודות ביניכם לבין עצמכם שלכל המזבלה הזו שאתם מקרינים, משדרים, מלהגים, יש השפעה ישירה על פיתוח הרגלי ההתנהגות של ילדי ישראל בתחום הבעייתי הזה שרק הולך ומידרדר, ולצערי נראה לי שאנחנו עדיין לא בתחתית ועוד יש הרבה לאן לרדת.
ובכל זאת, אתם אומרים לעצמכם ולנו שאין מה לעשות, ואי אפשר לשווק כיום טלוויזיה או עיתון בלי התכנים הללו. אתם מרגיעים את המצפון שלכם בכך שאם לא אתם תציגו את החומר הזה יעשה זאת העיתון או הערוץ המתחרה ואתם תפסידו לקוחות. נכון? כך פחות או יותר נראה ההסבר המלומד שלכם. אז בואו נאמר את זה בקיצור בצורה כזו:
פעם היו פזורים בעולם עובדי אלילים שהציבו לעצמם פסל כזה או אחר שייצג כוח כזה או אחר ועבדו אותו בדרכים שונות. הדתות הקיצוניות ביותר הקריבו למען האליל שלהם ואמונתם הדתית קורבנות אדם.
כעת המצב די דומה, אם כי קצת יותר חמור:
הוקם כאן פסל ושמו רייטינג. הוא מהווה נציגו עלי אדמות של האליל הגדול יותר ושמו – כסף. למען האליל הזה מוכנים כלי התקשורת שלנו, באצטלאות של התחסדות ועיניים מצועפות מצדקנות צבועה, להקריב קורבנות אדם בדמות ילדי הארץ הזו. על אחת מהקורבנות, אחת מיני רבים רבים אחרים, שמענו השבוע. יש עוד רבים, ידועים ושאינם ידועים, שכבר הוקרבו וכאלה שעוד יוקרבו למען המולך הזה שלא מפסיק לתבוע דם.
אבל כפי שכתבתי המצב קצת יותר חמור מאשר בימי עובדי האלילים של פעם כי בעוד בעבר לרוב היה מדובר בקורבנות מקרב חיילי ושבויי האויב, הפעם מדובר בקורבנות אדם מקרב הילדים שלנו.
בכותרות ענק ובכתבות שנמרחו על עמודים שלמים דווחנו על פרטי האירועים, ובאינספור מאמרים וראיונות מזועזעים דנו שוב ושוב בשאלה כיצד זה הגיענו למצב נורא כל כך, ולאחר שהובאו בני נוער לאולפנים השונים כדי להעיד על מצב הנוער, העלו שוב טובי ובכירי עיתונאינו את השאלה איך קרה שכך נראה עולמם של ילדי הארץ הזו, וכיצד בכלל הגענו למצב כזה מבלי שעולם המבוגרים, שאמור היה להיות גם המבוגר האחראי, הבחין בכך ועשה משהו כדי לבלום את ההתדרדרות.
בסוגיות אלה ודומותיהן ליהגו פרשנים לנגד עיניהם המתעניינות של טובי המגישים והמנחים. כל המיקיחיימוביצ'ים והיונית-לוים למיניהם עיקלו גבות ועיטרו בהן מבט נוגה וקדורני. בכלל, מבט מודאג הפך לחובת כל מגיש ועיתונאי שנקלע למסך הקטן בטובתו או שלא בטובתו, ובאופן כללי נראה היה שמיטב העיתונאים נמצאים בעיצומה של תחרות סמויה – מי יצליח להנפיק משפט כואב ומזועזע מקורי יותר משל חברו ומי יצליח להוכיח שסלידתו מהמעשים המזעזעים מרקיעה לשחקים גבוהים יותר.
צבועים שכמוכם. מתחסדים מלוקקים. קשקשנים מדאוריתא.
עיתונאים, עורכים, מגישים, מפיקים, מנחים, מראיינים ושאר הברנז'ה הידועה והמוכרת, זו שמתוקף תפקידה בקידמת הבמה יכולה לטהר את עצמה בדברי להג ריקים מתוכן – כולכם מתבקשים לקלף את המסכה הזו שאתם עוטים על עצמכם במקרים שכאלה. קלפו, קלפו, אני יודע שזה כואב לקלף משהו שהדבקתם אותו חזק מדי לפרצוף האמיתי שלכם, אבל בואו נאמר את האמת – ידיכם שפכו את הדם הזה. כן, כן, ידיכם שלכם שפכו אותו, ממש כמו ששפכו עוד דמים רבים באירועים דומים קודמים. נכון. לא רק אתם. אבל אתם מהווים חלק משמעותי בכנופיה ששפכה את הדם הזה.
אתם לא יכולים לנסות לצייר את עצמכם כלא מבינים איך הגיעו ילדים למעשים כאלה כשכל תכנית המוגדרת לכל המשפחה לא תפספס שום הזדמנות להציג תוכן בוטה, גס ונמוך. לא תוכלו להתנער מאחריות כשכל תכנית הומור תהיה גדושה בביטויים ובתכנים שהופכים נשים לאובייקט. פעם זה המלל, פעם זה הפאנץ', פעם זה הלבוש, ובדרך כלל זה הכול ביחד. אתם לא יכולים למכור לנו את עצמכם, אנשי האקטואליה, מזועזעים כל כך כשאתם עצמכם דוחפים כמעט לכל מהדורת חדשות לפחות כתבה אחת שאדם מהוגן אינו יכול לצפות בה – פעם זה עולמה הרוחני של דוגמנית כזו או אחרת, ופעם זה דיווחים (חדשותיים כמובן...) מהקרנבל בברזיל או מתחרות צילום או מרתון קעקועים. איכשהו כולם מתמקדים באותו מסר חד וברור – הכול מותר, וזה אפילו די מגניב וכיף לנו שהכול מותר ואנחנו יכולים להציג לכם את ה'הכול מותר' הזה בחדשות, ואולי אפילו כחלק מפינת התרבות (גם 'תרבות אנשים חטאים' זה תרבות, לא?).
ואתם, העיתונים הגדולים, אלה שצבעו עמודים שלמים השבוע בסיפורה של הילדה מתל אביב, לא חשים לא בנוח עם הכתבות החושפניות, עם הצילומים הבוטים שעד לא מזמן היו יכולים לעטר מגזינים זולים במדינות רחוקות, ומה עם הפרסומות הבוטות שלכם, שלא לדבר על הפרסומות הספציפיות למועדונים מפוקפקים ולשירותים מפוקפקים עוד יותר. או שאתם סבורים שילדים מדפדפים עד עמוד מסוים ולא יותר מזה... תמימים שכמותכם.
ואיך בדיוק אתם, מפיקי הטלוויזיה, חשים בנוח עם המסרים שתכניות אחר הצהרים שלכם, אלה שכאילו מיועדות לילדים, מציגות? נוח לכם עם כל אותן סדרות גדושות הורמונים בשלוש בצהרים? ואיך זה שתכניות אירוח תמימות למראה, תכניות אירוח לילדים, כשבאולפן ילדים בכיתה ב' או ג', איכשהו מוצאות תמיד לנכון לדון גם בקשר בינו לבינה ומה זו אהבה ועד כמה נחמד כל הדבר הזה.
איך קרה שתכניות שעד לא מכבר היו מוגדרות למבוגרים בלבד ושובצו הרחק הרחק בתוך הלילה הפכו לנחלת שידורי הצהרים? איך כל זה, ועוד הרבה נתונים אחרים, מסתדרים לכם, רבותי בתקשורת עם ההיתממות הזו מול הטרגדיה של אותה נערה אומללה מתל אביב?
אתם מסבירים לכולנו שבדור האינטרנט ושאר שכלולי הקדמה אתם מהווים רק בורג קטן במכונת הזבל המשומנת שמכניסה לראשי הילדים חומרים שכאלה, אבל משום מה יש לי תחושה שאתם די אינטליגנטים להודות ביניכם לבין עצמכם שלכל המזבלה הזו שאתם מקרינים, משדרים, מלהגים, יש השפעה ישירה על פיתוח הרגלי ההתנהגות של ילדי ישראל בתחום הבעייתי הזה שרק הולך ומידרדר, ולצערי נראה לי שאנחנו עדיין לא בתחתית ועוד יש הרבה לאן לרדת.
ובכל זאת, אתם אומרים לעצמכם ולנו שאין מה לעשות, ואי אפשר לשווק כיום טלוויזיה או עיתון בלי התכנים הללו. אתם מרגיעים את המצפון שלכם בכך שאם לא אתם תציגו את החומר הזה יעשה זאת העיתון או הערוץ המתחרה ואתם תפסידו לקוחות. נכון? כך פחות או יותר נראה ההסבר המלומד שלכם. אז בואו נאמר את זה בקיצור בצורה כזו:
פעם היו פזורים בעולם עובדי אלילים שהציבו לעצמם פסל כזה או אחר שייצג כוח כזה או אחר ועבדו אותו בדרכים שונות. הדתות הקיצוניות ביותר הקריבו למען האליל שלהם ואמונתם הדתית קורבנות אדם.
כעת המצב די דומה, אם כי קצת יותר חמור:
הוקם כאן פסל ושמו רייטינג. הוא מהווה נציגו עלי אדמות של האליל הגדול יותר ושמו – כסף. למען האליל הזה מוכנים כלי התקשורת שלנו, באצטלאות של התחסדות ועיניים מצועפות מצדקנות צבועה, להקריב קורבנות אדם בדמות ילדי הארץ הזו. על אחת מהקורבנות, אחת מיני רבים רבים אחרים, שמענו השבוע. יש עוד רבים, ידועים ושאינם ידועים, שכבר הוקרבו וכאלה שעוד יוקרבו למען המולך הזה שלא מפסיק לתבוע דם.
אבל כפי שכתבתי המצב קצת יותר חמור מאשר בימי עובדי האלילים של פעם כי בעוד בעבר לרוב היה מדובר בקורבנות מקרב חיילי ושבויי האויב, הפעם מדובר בקורבנות אדם מקרב הילדים שלנו.