(בצילום: האדמו"ר מסטרפקוב באמירת נוסח ביעור החמץ בירושלים).
הערב יסבו המוני בית ישראל מסביב לשולחן בליל הסדר ויציינו את המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים, בזיכרון סיפור יציאת מצרים (ההגדה) ובאכילת המצה, ובשתיית ארבע כוסות היין כהודיה לה' על יציאתנו מעבדות לחרות.
סוף זמן אכילת חמץ, ב:10:09 וסוף זמן ביעור חמץ 11:27. החל מחצות היום אסורה אכילת חמץ מהתורה.
מהלילה לאחר תפילת ערבית המיוחדת הכוללת את 'ההלל', יחל ליל הסדר בבתי ישראל, וכן יערכו סדרי פסח ציבוריים בבתי הכנסת לאנשים אשר אין להם מקום לסעוד את סעודת החג, וכן ייערכו עשרות סדרי פסח ציבוריים בבסיסי צה"ל.
להלן סקירה של חלק מרכזי מהלכות ומנהגי ליל הסדר וטעמיו.
ליל הסדר
בהגיע הלילה, ליל התקדש חג, המוני בית ישראל הולכים לבתי הכנסת ומתפללים תפילה חגיגית של חג. ברכת החג בתפילת העמידה פותחת במילים המיוחדות: 'אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו וכו''.
בחג הפסח מוסיפים בעדות רבות את אמירת ההלל בלילה, שכן בלילה זה מצווים אנו על הודאה בכפלי כפלים, על שיצאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, ונהפכנו להיות עם ישראל, עמו הנצחי של הקב"ה. בעצם מיציאת מצרים התחילו כל הגאולות והישועות של עם ישראל. יציאת מצרים היא הבסיס לכל הגאולות שבאו אחר כך לעם ישראל ולעולם.
עריכת הסדר
ליל הסדר עיקרו, קידוש, הגדה, אכילת המצה והמרור, אכילת האפיקומן, ואחר כך הלל ופיוטים.
יש בו שתי מצוות עשה מהתורה שהם עיקר הסדר: סיפור יציאת מצרים (ההגדה) ואכילת המצה, וכן שתי מצוות דרבנן, שתיית ארבע כוסות ואכילת מרור (בזמן הזה שאין קרבן פסח, אכילת מרור מדרבנן).
כדי לזכור את פרטי הסדר ניתנו הסימנים הבאים:
קדש ורחץ, כרפס יחץ, מגיד רחצה, מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך, צפון ברך, הלל נרצה.
הקידוש ו-4 הכוסות
אנו פותחים את ליל הסדר בקידוש של חג. ושותים את כוס יין הראשונה. ארבעה כוסות יין שותים בליל הסדר, כנגד ארבעה מלכויות שנבחרנו מהם להיות עם סגולה לד' וכנגד 4 לשונות של גאולה שבהם יצאנו ממצרים.
כוס ראשונה – בקידוש
כוס שנייה – על אמירת ההגדה
כוס שלישית - בברכת המזון
כוס רביעית – על ההלל.
השאלות ואמירת ההגדה
לאחר הקידוש אומרים : 'מה נשתנה', לרוב הילדים שרים את השיר 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה.. שהרי עיקר הסדר לעורר את הילדים לשאול שאלות על החג ועל יציאת מצרים ועל ידי שאלת השאלות אנו משיבים להם תשובות ומספרים להם את סיפור יציאת מצרים, לכן גם נהגו לעשות דברים משונים שיגרמו לילדים לשאול שאלות.
עיקר עניינו של ליל הסדר הוא שאלה ותשובה. כדי שתהיה סקרנות לקבל את המידע, אנו שואלים ומבררים, מבינים ומפנימים את משמעות סיפור יציאת מצרים לנו ולדורות הבאים אחרינו.
מצוות ההגדה היא לאומרה בעיקר לבנים, להעביר את מורשת ישראל מדור לדור לדורות הבאים, לספר להם על הניסים והנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא ביציאת מצרים, שהפך אותנו מעבדים לבני חורין, מעבדים במצרים בחר אותנו להיות עם הסגולה, עם נשמה אלוקית מיוחדת, הקשורה בקשר ישיר לבורא עולם.
נוסח ההגדה שלפנינו רובו מזמן חכמי התנאים והאמוראים, בשבחים אשר שיבחו את יציאת מצרים, בדרישת הפסוקים הקשורים ליציאת מצרים, בפירוט ההודאות והחסדים שעשה עימנו הבורא יתברך.
אמירת ההגדה נאמרת ברצף עד דיינו, ומוסיפים שני מזמורים של ההלל, ואז מגיע השלב השני של הלילה: מצוות אכילת המצה.
אכילת מצה
כבעלי גוף וחומר, נצטווינו אף במצוות מעשיות אשר מתבטאות בכל איברנו. רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים. והנה מגיעים אנו לראשונה למצוות אכילה. מיוחדת היא מצוות המצה שאין לה תקדים בכל מצוות התורה. מעולם לא ציוותה אותנו התורה לאכול באופן מיוחד דבר מה בזמן מסוים, חוץ ממצוות אכילת המצה בליל ראשון של פסח.
מה יש בה במצה שהוא כל כך מיוחד?
המצה בהיותה ראשית היצירה יש בה את הפשטות הראשונית עוד לפני תפיחת השאור. היא מסמלת ענווה והתבטלות למקור האלוקי, לחם עוני שמלא ענווה ושמור מכל תוספת של גאווה ותאווה. וזה כל עניינו של חג הפסח לחזור לשורשים שלנו, לחזור למקור שלנו, המקור האלוקי ולהתבטל אליו.
במקורות הפנימיים, המצה נחשבת לחם האמונה, שמחזיר אותנו לאמונה הנצחית בבורא עולם שברא הכול, ויצר הכול, והכול שייך לו, ובחר בישראל להיות לעמו ולחלקו.
עיקרי הלכות אכילת המצה והמרור
אנו נוטלים ידיים, ומברכים שתי ברכות 'המוציא לחם מן הארץ' ו'על אכילת מצה', ואוכלים שתי כזית מצה. הכמות המשוערת של כזית מצה לפי רוב הדעות הינה שליש מצה. ויש המחמירים לאכול כשני שליש מצה. נמצא שלפי הדעה הרווחת יש לאכול שני שליש מצה, ולמחמירים מצה ועוד שליש (פניני הלכה).
אוכלים את המצה באכילה רצופה ללא הפסק, כדי לקיים את מצוות התורה. השיעור הרווח הנהוג לאכילת המצה ברצף, הוא כחמש דקות. יש להיזהר שלא לאכול מהר מדי, משום הסכנה.
לאחר מכן אנו אוכלים את המרור זכר לשיעבוד. וזוכרים כי אי אפשר להגיע אל הגאולה המסומלת באכילת המצה, ללא המרור ללא הייסורים והשיעבוד. אין גאולה בלי גלות, ואין מצה בלי מרור, ואין שלמות שבאה ללא עמל ועבודה של זיכוך, וזה מה שמסמל המרור.
כמרור אוכלים אנו חסה או חזרת, ויש המשלבים ביניהם.
לאחר מכן נוהגים אנו זכר למה שנהג נשיא ישראל, הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים, ואוכלים את המצה ואת המרור כרוכים יחדיו, וגם בכך יש טעם גדול, להראות כי הכול ממנו יתברך, גם האור וגם החושך, גם הטוב וגם הדברים שאינם טובים, הכול תחת השגחתו (מהר"ל, גבורות ד').
סעודת חג
ממשיכים אחר כך לסעוד סעודת חג חגיגית. הנקראת בסימני הסדר, 'שולחן עורך' ובסופה מגיעים אנו לאכילת המצה זכר לאפיקומן.
האפיקומן
אוכלים בסוף הסעודה שוב מצה, כדי לסיים בטעם המצה שהיא עיקר המצווה בלילה זה. אכילת מצה זו היא זכר לקרבן הפסח שהיו אוכלים במקדש. ואין אוכלים דבר ואין שותים משקין לאחר אכילת האפיקומן אלא מים בלבד. כדי להשאיר את הילדים ערים בליל הסדר, יש שנהגו שהילדים חוטפים את מצות האפיקומן שהוצפנו בתחילת הסדר, ואחר כך מחזירים אותם תמורת מתנות שההורים או בעלי האפיקומן מבטיחים לקנות להם, וכך גם מאהיבים עליהם את הסדר.
לאחר הסעודה אנו מברכים ברכת המזון, ושותים את הכוס השלישית מארבעה הכוסות.
הלל ופיוטים
מגיעים אנו לשלב האחרון של הסדר, שלב ההלל והפיוטים.
מסיימים את ההלל שהתחלנו קודם לסעודה, ואומרים הלל הגדול הכולל את המילים כי לעולם חסדו, וכן 'נשמת כל חי'. בסיום ההלל שותים אנו את הכוס הרביעית ובכך מסתיים למעשה החלק העיקרי של ליל הסדר.
אלא שמצווה להרבות ולספר ביציאת מצרים, ולכן בעדות רבות מוסיפים פיוטים שונים בשבח יציאת מצרים ובשבח עם ישראל.
ידועים הפיוטים 'חד גדיא,' ו'אחד מי יודע', וכן בעדות האשכנזים הפיוט 'ויהי בחצי הלילה', בו מזכירים ניסים נוספים שנעשו לעם ישראל במשך הדורות בחצי הלילה.
אחרי הפיוטים יש הנוהגים לומר שיר השירים, ויש הממשיכים עד מאוחר לעסוק בענייני יציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
נזכה להודות לד' על כל הניסים והנפלאות שעשה עימנו במצרים, להתעורר למשמעות של היותנו בני עם ישראל, העם שנבחר על ידי הקדוש ברוך הוא להיות עמו, ושנזכה להיות ראויים במעשינו ובחיינו להיקרא 'בני בכורי ישראל''.
יום חג הפסח
תפילות החג דומות לתפילות הרגלים כשבועות וסוכות, אלא שמזכירים אנו כל פעם: "יום חג המצות הזה זמן חירותנו''.
בתפילת מוסף מתחילים לראשונה להזכיר טל ואומרים 'מוריד הטל' במקום 'משיב הרוח ומוריד הגשם', ותפילה זו מסמלת את המעבר מעידן החורף לעידן הקיץ.
מוצאי חג ראשון של פסח – ספירת העומר
במוצאי חג ראשון של פסח מתחילים לספור את ספירת העומר שכן דרשו חכמים 'וספרתם לכם ממחרת השבת' שהכוונה ממחרת יום טוב הראשון של פסח, וביום הראשון אומרים אנו 'היום יום אחד לעומר (ולנוסח אשכנז 'בעומר'), לאחר האור הגדול שמקבל עם ישראל בלילה הראשון של פסח, עתה עליו לעבוד להפנים אור זה לתוך חייו וזוהי עבודת ימי ספירת העומר. סופרים אנו 49 ימים עד אשר אנו מגיעים לחג השבועות, יום החמישים. שהוא מהווה השלמה לחג הפסח.
שבעת ימי חג הפסח
בכל שבעת ימי החג ממשיכים לאכול מצות. אך יש להדגיש כי בניגוד למצווה הגדולה והחובה לאכול את המצה בלילה הראשון, כאן אין חובה לאכול מצה. יכול אדם להחליט שהוא בדיאטה, ואינו אוכל כלל פת. אלא שמי שרוצה לאכול פת, אוכל מצה. ואף על פי כן, ישנם פוסקים שאומרים שעצם אכילת המצה גם בשאר ימי החג יש בה מצווה (הגר"א ועוד, ולמדו כן מהפסוק "שבעת ימים תאכלו מצות").
שביעי של פסח
יום אחרון של חג הפסח, שביעי של פסח, הוא היום שבו הושלמה גאולת מצרים, על ידי המאורע הגדול של קריעת ים סוף. בו ניצלו בני ישראל וטבעו רודפיהם המצרים בים. אז פתחו בני ישראל בשירה גדולה על הנס הגדול. שירה שנאמרת עד היום בכל יום בפי המוני בית ישראל בתפילת הבוקר של שחרית.
נס זה היווה את ההשלמה לגאולת מצרים. כנאמר בתורה 'כאשר ראיתם את מצרים מתים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".
בליל שביעי של פסח, ישנו מנהג לומר את 'שירת הים'. בערי החוף כתל אביב ובת ים, יש הנוהגים ללכת ולומר שירה זו באופן סמלי דווקא על שפת הים. בעדות אשכנז המנהג לומר את פסוקי שירת הים בנעימה מיוחדת, ובעדות המזרח המנהג לומר 'תיקון' שנתקן לליל שביעי של פסח, שמופיע במחזורים.
בסיומו של חג הפסח
ישנם הנוהגים לאכול ברגעים האחרונים שלפני צאת החג סעודה עם מצות, וכמה טעמים נאמרו בדבר. על פי החסידים זהו זמן המסוגל לגאולה, ולכן הם מכנים אותה 'סעודת משיח', ואף יש שנוהגים לשתות בה ארבעה כוסות ממש כליל הסדר.
גם הגאון מווילנא היה נוהג לעשות סעודה לפני סיום החג, מהטעם שזהו הזמן האחרון שניתן בו לקיים מצוות אכילת מצה. יוצא שעל פי כל השיטות ישנו טעם לקביעת סעודה על אכילת מצה בשעה זו של סיום החג.