ועדת העררים לפי חוק נפגעי רדיפות הנאצים, קבעה כי יהודי לוב שחירותם הוגבלה ע"י השלטון הפשיטי לא זכאים לפיצוי על פי חוק, זאת משום שלוב לא היתה חלק מ'הרייך הגרמני'.
עם זאת קבעה הועדה, כי מי שיוכיח כי נמלט מביתו כתוצאה מפחד רדיפות חיילי הצבא הגרמני עשוי להיות זכאי לפיצוי.
בפסק הועדה נקבע, כי "הזכאות בגין מעשי אלימות לסוגיהם השונים מתייחסת למעשי אלימות שבוצעו בידי גורמים רשמיים של המשטר הנאצי בתחומי הרייך השלישי. אולם, קיים חריג של 'שלילת חירות', אשר הפרדיגמה שלה היא כליאה, לרבות שהות במחנה ריכוז או בגטו. שלילת חירות כאמור מזכה בתגמול גם אם נגרמה באמצעי אלימות שנקטו ממשלות זרות, בהשראת המשטר הנאצי, מחוץ לתחומי הרייך השלישי".
"לא נמצאה לנו, לא בחומר הראיות הישן ולא בחומר הראיות החדש, קביעה היסטורית מוסמכת כי לוב הייתה חלק מן 'הרייך הגרמני'", קבעו חברי הועדה.
לפיכך נקבע, כי "אין די ליהודי לוב, הטוענים לזכאות לתגמול לפי החוק, בהוכחה כי חירותם הוגבלה. עליהם לעמוד בתבחינים שנקבעו בהתייחס למדינות הגרורות. מצבם של יהודי לוב הושפע לא רק מן ההפצצות ואימי המלחמה הכלליים – אלא גם מהיחשפותם לרדיפות בשל יהדותם, בהשראה נאצית, לרבות התנכלויות מצד חיילים של הרייך השלישי ושל גרורתו איטליה הפשיסטית".
"כפועל יוצא מכך אציע, חרף הסטייה המסוימת הגלומה בכך מדעתן של הערכאות הקודמות, להכיר בכך שבמקרים לא מעטים, נמנו גם הרדיפות וההתנכלויות הללו עם המניעים לבריחתם של יהודים לוביים רבים לכפרים. לפיכך, באותם מקרים, יש להחיל גם על יהודי לוב את 'הלכת הפחד', ולהכיר בהם כ'נרדפים' לפי חוק הפיצויים הגרמני, וכזכאים לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים", קבע יו"ר הועדה, אשר הורה לאלו הסבורים כי הם עומדים במבחן זה, להגיש תביעות חדשות אשר יבחנו על פי קריטריונים אלו.