כארבעה חודשים חלפו מאז החלו בבית לוחמי הגטאות את מבצע 'בוידעם' בו מתבקשים אזרחים לנבור במגירות מעלות אבק ובארונות נידחים אי שם בבתיהם ולהעלות ממצאים הקשורים לחיים בימי המלחמה, ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מנהל הארכיון בבית לוחמי הגטאות, יוסי שביט, שמספר על הממצאים הרבים שהגיעו לארכיון.
"הגיעו אלפי פריטים מסוגים שונים. אספר כמובן רק על מעט מהם. הגיעו שני אוספים של שתי לוחמות וקשריות בגטו. האחת היא ברונקה לבנסקה מגטו ביאליסטוק. באוסף הזה נמצאו מכתבים שלא ידענו על חלק גדול מהם. חלקם יועדו למפקד מרדכי טננבאום. באוסף גם יומנים לא ידועים. אוסף אחר הוא של קשרית הגטו ונדה רוטברג והוא כולל יומנים שלה".
על כתיבת היומנים בגטאות מספר ומעריך שביט כי יהודים רבים כתבו יומנים משתי סיבות מרכזיות הנראות הפוכות לכאורה. חלק כתבו מתוך תחושה שביום שלאחר המלחמה לא יוכלו להסתמך על זיכרונם, ואילו חלק אחר האמינו שהם היהודים האחרונים עלי אדמות וכתבו עבור עמים אחרים שיבואו לאחר המלחמה. "רוב כותבי היומנים לא האמינו שיש עוד יהודים. הם חשו שהקץ קרב. יש שורה שחוזרת על עצמה ביומנים הללו – אני השריד האחרון לעם היהודי ולכן אני כותב".
לבד מהיומנים הגיעו במבצע 'בוידעם' פריטים רבים נוספים כדוגמת פרוכת בת כמאה וחמישים שנה שנחנכה מחדש והושמה בבית הכנסת של בית לוחמי הגטאות. "בעקבות הצגת הפרוכת פנה אלינו יהודי בשם לב לוין שהיה בן 11 בימי כיבוש מינסק ותרם סדרה של ספרי קודש ובהם מחזור משנת 1882 שעליו חותמת 'אושר על ידי הצנזורה בוורשה'. מדובר בימי השלטון הרוסי שבדק את נהלי הדת של העם היהודי ואישר את הספר הזה ומכאן שהיו הרבה ספרים שלא אושרו... הוא גם העביר לנו חומש באידיש שנדפס ב-1874", מוסיף שביט ומציין כי הילד לב לוין הצליח להימלט מהגטו ומצא עצמו במחנה המשפחות של הפרטיזנים.
כמו כן הגיעו לבית לוחמי הגטאות צעצועים של ילדים שנספו. בין השאר ניתן למצוא את כלבלב הפרוה של הילד מיכאל משה שנלקח ביום סיום לימודיו ב-42' למחנה בצרפת ומשם לאושוויץ. כמו כן הגיעו קלפים שאותם הכין לבדו ילד בשם נפתלי שביקש להעביר בהם את זמנו במחבוא בגטו ברסלב. נפתלי הוצא להורג בידי הנאצים ואחותו היא שמסרה את הקלפים.
בנוסף לכל אלה הגיעו עשרות גלויות שעליהם אולצו היהודים לחתום. גלויות אלה נועדו להישלח לקרובי משפחתם כשהתוכן הוא 'הגענו בשלום למקום נוח. אל תחששו לעלות לרכבות בשקט'. הגלויות היו כתובות כולן או חלקן וליהודים נותר רק לחתום ולכתוב את שמות קרוביהם, בכך חשפו בתמימותם לא פעם את הכתובות בהן הסתתרו יקיריהם שנותרו מאחור, מספר שביט.
מסתבר שקשה הפרדה ממצאים אלה על רבים ממחזיקיהם ובכל זאת שב שביט ומבקש מכל מי שמוצא חומר שכזה להעבירו. המסמכים זוכים לסריקה והחומר הסרוק נותר בידי התורם לזיכרון ואילו המקור מועבר להנצחה עבור הדורות הבאים. אם מישהו מתקשה גם בכך, אומר שביט, לא תהיה ברירה ולאחר סריקה יימסר לו בצער רב המקור, אך אם זו תהיה בקשתו כך ייעשה.