אחד הרגעים המצמררים במעמד השאת המשואות אתמול בטקס המרכזי ב'יד ושם' היה הרגע בו סיפר ברוך שוב, על הרגעים בהם מצא את גופת אביו בין מאות גופות אחרות ובידו פתק בו נכתב 'אם תמצאו את בני אמרו לו שייקח נקמה'. ביומן ערוץ 7 סיפר ברוך שוב על הנקמה המשולבת שלו, הן במאבקו בנאצים כלוחם בין לוחמי הפרטיזנים ובין בהקמת משפחה בארץ ישראל.
בדבריו האריך וסיפר על החיים ביער, חיי הפרטיזן. "היער גדול מאוד. קשה לחשוב במושגים של הארץ. היער שבו היינו היה יער שנחשב בין קטן לבינוני במושגים של הארץ מדובר בשטח דומה לשטח שבין גדרה לחדרה. הרבה מאוד מהיער רגל אדם לא דרכה שם. הרבה מאוד ביצתי ומי שלא הכיר אותו יכול היה לטבוע. הפרטיזנים הסתמכו על הכפריים ותומכיהם ולאט לאט למדו את מבואות היער".
אל היער יצא שוב יחד עם קבוצה של כעשרים וחמישה צעירים שהובלו על ידי יהודי סוחר עצים שהכיר את היער ואת הכפריים שבהם ניתן להיעזר. "אחרי שלושה ימי הליכה מגטו וילנה, ימי הליכה בלילה כשביום שרצנו ביער בלי להוציא הגה. הגענו ליער הגדול הזה שם חיכה לנו גוי שבזמן הקומוניסטים היה מפקד משטרה וכשהגרמנים הגיעו ולקחו את השטח הוא פחד לעורו והסתתר לבדו ביער. לאט הצטרפו אליו אנשים נוספים שיחד חיו ולקחו אוכל מהכפריים. הוא קיבל אותנו והוביל אותנו בתוך היער אל אי מוגבה בתוך הביצות, הוא ידע לתמרן בשבילים עד לגבעה הזו ושם הקמנו את הבסיס שלנו. היינו הקבוצה הראשונה שיצאה מוילנה הסתתרנו בענפים ואחר כך התחלנו להכין את המחפורת שבה התגוררנו".
כשגג עץ מכוסה באדמה מעליהם ובקור של עד מינוס עשרים וחמש מעלות התארגנה קבוצת הצעירים כשמדי כמה ימים מצטרפת אליהם קבוצה נוספת של יהודים הנמלטים מהגטו. "בתוך שבוע עד עשרה ימים היינו כבר כמאה אנשים".
במקביל לקבוצה הזו התמקמו ביער קבוצות נוספות של פרטיזנים, רובם ממחנות השבויים הרוסים, אלה קיבלו נשק, מזון וכלי עבודה ונערכו להמשך החיים ביער.
שוב מספר כי נשק רב נאגר במרוצת השנים אצל הכפריים בשל היות האזור כולו אזור קרבות עוד מאז ימי נפוליון. "לפעמים ידענו על בית שיש בו ארבעה או חמישה כלי נשק. הלכנו מאיכר לאיכר ודרשנו את הנשק, לפעמים תחת איומים, לפעמים במכות ולפעמים גם בהוצאה להורג. הכפריים לא נפרדו מהנשק בקלות ואנחנו היינו זקוקים לנשק, לאוכל ולאמצעי חבלה שהשגנו אותם בדרכים לא נחמדות. המתנגדים הגדולים ביותר היו הליטאים שהתחברו לגרמנים".
לאחר שלב ההתמקמות יצאו הפרטיזנים קבוצות קבוצות אל מחוץ ליער לפעולות של חבלה נגד הגרמנים. "תפסנו קטע של כביש, שמרנו משני הצדדים שלו ועם גרזנים חתכו החבר'ה שלנו את העמודים. כשקיבלנו יותר אומץ שרפנו גשרים שהיו גם הם מעץ. זו הייתה כבר פעולה מתוחכמת יתר שהצריכה יותר אנשים והיערכות מוקדמת".
בהמשך הגיע שלב 'מלחמת הרכבות'. שלב זה החל לאחר שברוסיה הבינו שניתן להפיק רווח צבאי של ממש מקבוצות הפרטיזנים שביערות והחליטו לגבות אותם הן באמצעי לחימה וחבלה והן במשלוח מפקדים שריכזו את הפעילות והפכו אותה למאורגנת ומסודרת יותר. "עד אביב 43' פעלו כל הקבוצות על דעת עצמם. היו הרבה רציחות של יהודים בידי פרטיזנים שרצו לבזוז את המגפיים או את הבגד החם שלגופם. היהודים התגוננו והיכו חזרה, אבל הם היו הרוב. לקראת אפריל 43' הבינו במוסקבה שהכוחות ביערות יכולים להביא תועלת והקימו מפקדה לפרטיזנים. הם נתנו פקודות והצניחו ממטוסים בגדים, נשק ולבנות חבלה לפעמים במשקל של כמה מאות קילוגרם".
שוב מספר על לילות בהם משימותיהם התרכזו בסימון למטוסי הרוסים היכן להצניח את הציוד, ובהמשך נעשה שימוש באותם אמצעי חבלה לפיצוץ רכבות ופגיעה ממשית הרבה יותר בנאצים.
כאמור, את נקמתו בנאצים מחלק שוב לשני חלקים מרכזיים האחד הוא אותם מאבקים כפרטיזן נושא נשק ואילו האחר הוא עצם הקמת משפחה בארץ ישראל. "אני ואשתי נשארנו בודדים. אשתי קפצה מרכבת המוות בדרך למחנה ההשמדה כשהייתה בת 16 כך ששנינו קיבלנו תואר שלישי בהישרדות..."
"לא קל להקים משפחה מאפס, ללא מקצוע וללא לימודים. והיום הנקמה שלי היא שני בנים שהיו טייסי קרב, טייסי פנטום. האחים שוב מוכרים בחיל האוויר... היום הם קברניטים באל על. הם הקימו משפחות - באחת חמישה נכדים ובשנייה שלושה. הגדולים היו בצבא, אחד מהם בחיל האוויר. שתיים מהנכדות היום בצה"ל. עוד שני נכדים בתור לצבא. זו הגאווה שלי ושל אשתי".