חתן פרס נובל לשלום, ניצול השואה, הסופר וההוגה אלי ויזל, פרסם ביום שישי מודעת עמוד ב"וושינגטון פוסט" תחת הכותרת "למען ירושלים".
"בשבילי בתור יהודי, ירושלים היא מעל פוליטיקה", הוא ממשיך ומתאר ברגש את מקומה של ירושלים בתרבות היהודית. "ירושלים מוזכרת מעל שש מאות פעמים בכתבי הקודש, ואף לא פעם אחת בקוראן".
"מאז שהמלך דוד הפך את ירושלים לבירתו, התגוררו יהודים בתוך חומותיה למעט שתי תקופות: כאשר הפולשים הרומאיים אסרו על יהודים את הגישה לעיר, וכאשר תחת שלטון הכיבוש הירדני, נאסר על יהודים, בלי כל קשר ללאומיותם, להיכנס לרובע היהודי בעיר העתיקה כדי להתייחד ולהתפלל ליד הכותל...", כתב ויזל. "חשוב לזכור: אם ירדן לא היתה מצטרפת למצרים ולסוריה במלחמתם נגד ישראל ב-1967, העיר העתיקה היתה נותרת ערבית. ברור שבעוד שהיהודים היו מוכנים למות למען ירושלים, הם לא היו מוכנים להרוג למענה".
"כיום, בפעם הראשונה בהיסטוריה יכולים יהודים, נוצרים ומוסלמים להתפלל באופן חופשי במרכזי התפילה שלהם", ממשיך ויזל. "ובניגוד לדיווחים באמצעי תקשורת מסוימים, ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים מותר להקים את בתיהם בכל מקום בעיר. ייסורי הנפש על ירושלים אינם מקובעים בנדל"ן אלא בזיכרון".
"מה הפיתרון"? לחץ לא יוליד פיתרון. האם יש פיתרון? חייב להיות, ויהיה. מדוע להתמודד עם הבעיה הסבוכה ביותר והרגישה ביותר בטרם עת? מדוע לא לנקוט צעדים ראשוניים שיתירו לקהילות של הישראלים והפלסטינים למצוא דרכים לחיות יחדיו באווירה של ביטחון? למה לא להשאיר את הנושא הקשה ביותר והרגיש ביותר עד אז"?
מסיים ויזל: "ירושלים חייבת להישאר הבירה הרוחנית של העולם היהודי, לא סמל של יסורים ומרירות אלא סמל של אמון ותקווה. כפי שאמר הרבי נחמן מברצלאב: 'לכל דבר בעולם יש לב; ללב עצמו יש לב. ירושלים היא לבו של הלב שלנו, נשמת הנשמה שלנו'".