רחלי שרעבי היא בת שרות לאומי מטעם ארגון 'בת עמי' ובני עקיבא העולמית בלוס אנג'לס שבארה"ב. רחלי איבדה את אחיה גילי באסון המסוקים לפני 13 שנה. קיראו חלק מדבריה של רחלי, אשר תישא מול אלפי חברי הקהילה היהודית של לוס אנג'לס בטקס יום הזיכרון.
"עם השכול אי אפשר להתמודד,השכול תמיד ינצח...אבל צריך לדעת איך לחיות עם השכול..." ככה אומר פרופסור אסא כשר, פילוסוף ישראלי גדול, ששכל את בנו. אחרי 13 שנים אני מוצאת את עצמי מסכימה איתו יותר ויותר, בכל יום שעובר.
אז לאלה שעוד לא ממש מכירים אותי. קוראים לי רחלי שרעבי, אני בת שירות מטעם בת עמי ובני עקיבא בבית הספר הלל, בלוס אנג'לס.
יש לי 4 אחים בוגרים: אמיר,ירון, גיל, עדיאל ואני, הקטנה. גיל, שכולנו קראנו לו גילי, נהרג לפני 13 שנים בצבא. גילי, כשמו כן הוא, מלא בשמחת חיים, ממש תנור אנושי, המפשיר ומחמם כל מי שעובר לידו.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה אני כבר זוכרת? ועל מה אני בכלל בוכה?? הרי בסך הכל הייתי ילדה בת שש. ובכל זאת אני זוכרת קצת...
אני זוכרת שבלילה חורפי אחד גילי שאל אותי לפני שנרדמנו אם בא לי שוקו ואמרתי לו "מה? עכשיו? ממש מאוחר!!" והוא אמר "לא נורא ואבא ואמא לא ידעו..."
ירדנו למטה, עם שמיכות הצמר, הוא הושיב אותי על השולחן ושאל "את רוצה שוקו פלא??" ואמרתי שברור. הוא אמר "זה שוקו מיוחד, בחיים שלך לא טעמת כזה שוקו".
חיכיתי לטעום את השוקו הזה שהוא הלהיב אותי לקראתו. הוא לקח את השוקו, וערבב וערבב וערבב... כמה דקות הוא רק ערבב, אולי הוא אפילו הוסיף משהו בלי שראיתי.
ובסוף הוא אמר "זהו!! זה מוכן...!" טעמתי את השוקו ובאמת שזה היה השוקו הטעים ביותר שטעמתי מימיי... עד היום אני מנסה להכין כזה שוקו אני לא מצליחה.
אבדן של אדם קרוב זה לא משהו שאפשר להתמודד איתו, אבל בעל כורחנו אנחנו לומדים לחיות איתו. כל אחד מאיתנו לקח את זה למקום שלו. אמא,החזקה מכולנו, התחזקה באמונה והיא מארגנת היום שיעורי תורה בכל שבוע בקביעות, בימי שלישי, אותו היום בו גילי נהרג...
אבא, כשנתיים לאחר האסון, נסע לאסוף תרומות בחו"ל, והיום, בזכות התרומות והעקשנות שלו הצלחנו להקים בית כנסת גדול ברחובות. קראנו לבית הכנסת אור לגיל. ,'לגיל' בגימטריה זה 73, לזכר כל החברים שנהרגו. אבא מבלה בבית הכנסת בקביעות.
בית הכנסת גם משקיף לכיוון בית הקברות, איפה שגילי קבור. אבא תמיד אומר שבבית הכנסת הוא מרגיש הכי קרוב אליו...
זו הסיבה שמשפחות כמונו לא זקוקות ליום הזיכרון הזה כדי לזכור. אנחנו חיים את הזיכרון הזה יום יום. כל יום אצלנו הוא יום זיכרון חדש. אך למען שאר האומה אנחנו זקוקים ליום שכזה. יום שנדע להרכין ראש ולהגיד תודה לכל אלה שבזכותם יש לנו מדינה.
אני אומנם איבדתי את אחי, אך אין זה אומר שאני מפסיקה לתת מעצמי למען המדינה שלי, שאף פעם לא הפסקתי לאהוב. למען הצבא שאחי נהרג למענו.
אחרי שגילי נהרג עדיאל אחי התגייס והיה לכולנו ברור שהוא ימשיך לשרת את המדינה למרות שגבתה ממנו קורבן כבד. לעולם לא עלתה בראשנו המחשבה שאת שלנו הקרבנו ואנחנו לא צריכים לתת יותר.
נכון, אחי נהרג בצבא. אך כדי שהמדינה שלנו תמשיך להתקדם ולהתפתח אנחנו זקוקים לצבא חזק. שלפעמים, גובה קורבנות קשים.קשים מנשוא. ואין לי ספק שאין זה סתם.אלו לא סתם קורבנות.
ובע"ה כשאתחתן, אני מקווה שעד אז כבר יהיה שלום, ובעזרת השם לא נצטרך לשלוח את הילדים שלנו לצבא, אך במקרה שלא, אין לי ספק שאשלח את ילדיי לצבא ואחנך אותם ש'קרבי זה הכי טוב שיש'. שילמדו להילחם למען המדינה שלנו. אני אספר להם כל הזמן שהיה לי אח, שלחם למען המדינה שלו, והיה אחד הלוחמים המובילים. הוא היה כל כך טוב עד כדי כך שה' רצה אותו קרוב אליו. הכי קרוב שיש.
והם יעריצו אותו.
כמו שאני תמיד הערצתי, בסתר.