בשנת 2009 ניתנו 1050 החלטות (בכלל זה גם החלטות בתלונות שנותרו לטיפול משנת 2008) לעומת 1124 החלטות שניתנו בשנת 2008 (ובכלל זה גם החלטות בתלונות שנותרו לטיפול משנת 2007).
בשנת 2009 נמצאו 131 תלונות מוצדקות, המהוות 12% מכלל ההחלטות שניתנו בשנה זו ו-17% מכלל התלונות שבוררו לגופן (לעומת שנת 2008 בה נמצאו 102 תלונות מוצדקות, שהיוו 9% מכלל ההחלטות שניתנו באותה שנה ו-13% מכלל התלונות שבוררו לגופן אותה שנה). כמחציתן של התלונות שנמצאו מוצדקות בשנת 2009 היו על התמשכות הליכים ועיכובים במתן פסקי דין והחלטות.
בשנת 2009 העביר הנציב לשר המשפטים ולנשיאת בית המשפט עליון הצעה לתיקון חוק הנציבות. התיקונים המוצעים הם בעיקרם פרי יוזמתה של הנציבה לשעבר, השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג-כהן, בשינויים שנעשו בהם על ידי הנציב. בין התיקונים המוצעים, הסמכת הנציב לפתוח מיוזמתו, לאחר התייעצות עם נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים, בבירור ליקוי בהתנהגות שופט או ליקוי בנהלי עבודה שיפוטית. הרחבת הסמכות כמוצע נחוצה כדי למנוע מצב הקיים היום בו ידי הנציב כבולות עד לקבלת תלונה או בקשת בירור, וכדי לענות על הצורך לברר נושא מערכתי (כללי או בבית משפט מסויים) ביוזמת הנציב.
הצעה נוספת אשר כלולה בין ההצעות לתיקון החוק מתייחסת לפרסום החלטה שנתן הנציב. על-פי החוק הקיים, אין הנציב מוסמך להתיר מיוזמתו פרסום פרטי תלונה מסויימת על שופט שהטיפול בה הסתיים. שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון הם שרשאים להתיר את הפרסום. מצב זה פוגע, לדעת הנציב, בעצמאות הנציב, ולפיכך הוצע שהנציב הוא שיהיה מוסמך להחליט אם לפרסם פרטי תלונה. זאת במקרים בהם ימצא הנציב כי יש לפרסום חשיבות ציבורית או כדי להגיב לפרסומים בלתי מדוייקים, כשלדעת הנציב מן הראוי להעמיד דברים על מכונם. החלטת הנציב בעניין הפרסום תיפול לאחר שיתייעץ עם נשיא בית המשפט העליון ועם שר המשפטים.
בדוח הובאו דוגמאות להחלטות שניתנו בשנת 2009, רובן החלטות בתלונות שנמצאו מוצדקות. כדי לשמור על הסודיות המתחייבת על-פי סעיף 13(א) לחוק הנציבות כוללות הדוגמאות רק את נושא התלונה ועיקרי ההחלטה, ולא את כל פרטיה של התלונה. הדוגמאות הובאו במגמה לפרוש בפני הקורא את פסיפס התלונות וההחלטות, את מגוון המתלוננים (בעלי דין, עדים, עורכי דין, טוענים רבניים, גופים מוסדיים, קורבנות עבירה ועוד), ואת סוגי הליקויים שהתגלו.
במשרדו של נציב תלונות הציבור מציינים כי שני עניינים במיוחד: הסחבת בבתי המשפט והתנהגות עורכי הדין בדיונים.
כפי שכבר צויין, כמחצית התלונות המוצדקות בשנה הנסקרת היו על התמשכות הליכים ועיכובים במתן החלטות ופסקי דין. החלטות הנציב כי תלונות אלה נמצאו מוצדקות, לא באו תוך התעלמות מהתגובה השכיחה של השופטים הנילונים, כי הסיבה להתמשכות או לעיכוב נעוצה בעומס העבודה. אכן, העומס על השופטים רב ואף בלתי נסבל, ואף על פי כן אין בו להצדיק תמיד את הסחבת. יש להדגיש, כי הבעיה הקשה של עומס התיקים ועינוי הדין עקב כך, לא תמצא את פתרונה בבירור תלונות פרטניות. קצרה ידו של הנציב מלתת מענה כולל לבעיה מעיקה זו. "טיפולי שורש" הם שמתחייבים. השעה להפעלת אמצעים כאלה דוחקת ואין לדחותה. מחובת המערכת השיפוטית לתת לציבור שירות יעיל, ובכך גם לשקם את אמון הציבור בה. שכן, לא ניתן לנתק בין הסחף באמון הציבור בבתי המשפט לבין האכזבה של הציבור מהשירות שהמערכת נותנת לו.
הנושא השני נוגע, כאמור, להתנהגות עורכי הדין בהופעתם בבתי המשפט. מבירור תלונות של עורכי דין על שופטים ודיינים על כך כי הוצאו על ידם מאולם בית המשפט או בית הדין, נמצא, כי לא אחת חצה עורך הדין את הגבול שהיה קיים זה דורות בכל הנוגע להתנהגות עורך דין באולם המשפט ולכיבוד בית המשפט. זילות כלפי בית המשפט אינה עוד מעשה חריג ויוצא דופן.