במאמר נדיר מסוגו בימים אלה פורס המזרחן האמריקאי ד"ר דניאל פייפס בנשונל פוסט את תמצית משנתו באשר לדרך בה ניתן לחתום את הסכסוך הישראלי פלשתיני. את תפיסת עולמו בסוגיה זו ניתן לסכם גם במילה אחת – לנצח. משום מה נראה שקברניטי המדינה שכחו שגם האופציה הפשוטה הזו קיימת.
מאמרו זה של פייפס, שכמו מאמרים נוספים שלו, תורגם בידי דוד בר חיים נפתח בתזכורת להצהרותיו האחרונות של שר הביטחון ברק ולפיהן אין מנוס מנסיגה ישראלית משטחי יהודה ושומרון שכן העולם לא יסכים לקבל מציאות בה ישראל ממשיכה לשלוט על עם אחר במשך עשרות שנים נוספות.
לטעמו של פייפס נסיגה שכזו לא תוביל לקץ הסכסוך הישראלי פלשתיני ולא תביא לקץ הדרישות הפלשתיניות מישראל. לטעמו הפתרון היחיד הוא "נצחון, ורק נצחון, מייצר נסיבות המוליכות לשלום".
פייפס מסתמך על היסטוריה האנושית וקובע כי זו כבר הוכיחה זה מכבר כי כל סכסוך בין לאומים לא יסתיים עד שצד אחד לא ינצח את הצד השני ויכריע אותו באופן שיסיר ממנו את שאיפותיו להגשים מטרות על חשבון הצד המנצח. לדבריו הוא מביא סימוכין עוד מהפילוסופיה הסינית הקדומה כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריו של סון צו, האסטרטג הסיני הקדום, שיעץ כי במלחמה "תהא מטרתך הגדולה – נצחון". כמו כן הוא מביא את דבריו של ריימונדו מונטהצוקולי, אוסטרי מן המאה ה-17, שקבע כי "היעד במלחמה הוא נצחון", וכן קארל פון קלאוזביץ, פרוסי בן המאה ה-19, שאמר את הדברים באופן נחרץ, גם אם לא תמיד ערב לאוזן מערבית עכשווית: "המלחמה היא מעשה אלים שמטרתו לכפות על האויב למלא אחר רצוננו". בהמשך דבריו הוא מזכיר את דבריו של וינסטון צ'ר'ציל לעמו: "אתם שואלים: מהי מטרתנו? אני יכול להשיב לכם במילה אחת: נצחון – נצחון – בכל מחיר, נצחון, למרות האימה, נצחון, גם אם הדרך תהיה ארוכה וקשה". מכאן הוא ממשיך גם לתרבות האמריקאית בה קבע דווייט ד' אייזנהאור ש"במלחמה אין תחליף לנצחון".
לטעמו של פייפס לא מדובר בתובנות ארכאיות, אלא בעקרונות רלוונטיים גם לימינו אלה. "למרות השינויים בכלי הנשק, הטבע האנושי נשאר כפי שהיה", הוא קובע ומוסיף: "ניצחון פירושו לכפות את רצונך על האויב, לאלץ אותו לנטוש את המטרות למענן נלחם".
פייפס מזכיר כי "הגרמנים, שהוכרחו להיכנע במלחמת העולם הראשונה, לא נטשו את שאיפתם לשלוט על אירופה וכעבור מספר שנים שמו את מבטחם בהיטלר להשיג מטרה זו". המסקנה העולה מהדברים היא ברורה לטעמו: "לניירות חתומים אין משמעות אלא אם צד אחד לעימות מרים ידיים". בהקשר זה הוא מעיר: "מלחמת ויאטנאם נסתיימה לכאורה ב-1973 בדרכים דיפלומטיות, אבל שני הצדדים המשיכו לדבוק במטרות מלחמתם עד שהצפון זכה בניצחון ב-1975".
את סקירתו ההיסטורית ממשיך פייפס גם אל כשלונותיהם של ארה"ב בוייטנם, בריה"מ באפגניסטאן וצרפת באלגי'ריה. לטעמו מלחמות אלה מוכיחות שעל אף שנותרו מאגרי נשק בידי המפסידים ברגע בו אבד להם כוח הרצון הם איבדו את יתרונם גם בשדה המערכה והפסידו. "למובסים היו מאגרי נשק גדולים, צבאות, וכלכלות מתפקדות. מה שאזל להם היה כוח רצון".
לטעמו של ד"ר פייפס גם במאבק הישראלי פלשתיני המציאות דומה "העימות הערבי-ישראלי יגיע לסיומו רק כאשר צד אחד יתייאש". הוא קובע כי המלחמות החוזרות ונשנות של הערבים נגד ישראל התאפיינו במטרה זהה והיא חיסולה של ישראל וסופן של המלחמות הללו יקרה כאשר יתרחש אחד מהשניים או שישראל תחוסל או שהערבים ישלימו את קיומה. "כל צופה מן הצד חייב לבחור באחד משני פתרונות אלה. אדם מתורבת ירצה שישראל תנצח כי מטרתה היא הגנתית, לגונן על מדינה קיימת ומשגשגת. מטרת ההשמדה של אויביה אינה אלה ברבריות טהורה".
בהמשך מאמרו, לאחר שהוא מזכיר את הצורות השונות שבהן ניסו אויביה של ישראל לחסלה, ממלחמות ועד פיתוח נשק להשמדה המונית, הוא קובע כי "למרבה האירוניה, במשך הזמן ולאור ההתקפה המתמדת על ארצם, הישראלים החלו לשכוח שצריך לנצח. הימין בישראל פיתח דרכים לנצח כביכול, המרכז ערך ניסויים בפייסנות וצעדים חד-צדדיים, והשמאל שקע ברגשי אשם והאשמה עצמית". להערכתו של פייפס מעטים הם הישראלים המבינים שהמלאכה של השגת הניצחון והכנעת כוח הרצון של האויב עד שישלים עם קיומה של המדינה היהודית כעובדה קיימת היא חובה.
ויש גם זווית אופטימית מסוימת בדבריו. "למרבה המזל", הוא כותב, "ישראל מוכרחת להביס רק את הפלשתינים, ולא את כל הערבים או המוסלמים בעולם שילכו בעקבות הפלשתינים לכשישלימו עם קיומה של ישראל". הוא מוסיף וקובע כי "למרות המוניטין של הפלשתינים כבעלי סבולת גבוהה, ניתן לנצחם. אם אפשר היה להכריח את הגרמנים והיפנים להיכנע ב-1945, האם סביר להניח שהפלשתינים חסינים בפני תבוסה?". כלומר המשימה אפשרית.
מודע היטב ללחץ הבינלאומי המופעל על ישראל קובע ד"ר פייפס כי אמנם הציפיות הבינלאומיות מישראל יוצרות מכשולים בדרכה של ישראל לניצחון וצעדיה מוצרים בעקבות זאת. על כן לדבריו "על כן, כדי שירושלים תנצח, דרוש שינוי במדיניותה של ארה"ב ושל מדינות מערביות אחרות. ממשלות אלה צריכות להפציר בישראל לפעול להשגת ניצחון על ידי שכנוע הפלשתינים שהם הפסידו במערכה".
"פירוש הדבר שצריך לפעול כדי לתקן את הרושם שנוצר בעקבות תהליך אוסלו (1993-2000) והנסיגות מלבנון ועזה (2000-2005) שישראל חלשה. בשלושת השנים הראשונות לכהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה נדמה היה שישראל עלתה שוב על דרך המלך, ועמידתו האיתנה באותה תקופה היוותה התקדמות של ממש במלחמתה של ישראל. רק כאשר הסתבר לקראת סוף 2004 ששרון אכן מתכוון לסגת חד-צדדית מעזה נתעודד מצב רוחם של הפלשתינים וההתקדמות של ישראל נבלמה. כהונתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה החלישה את ישראל, ובשנה החולפת בנימין נתניהו הצליח לשקם את המצב חלקית בלבד", מנתח פייפס.
להערכתו של פייפס ניצחון ישראלי יביא תועלת גדולה יותר לפלשתינים מאשר לישראל. זאת כיוון שסוף סוף, "לאחר נטישת חלומם הפרימיטיבי והמאוס לחסל את שכנם" תהיה לפלשתינים ההזדמנות לטפל בגינה המוזנחת של עצמם, כלשונו, ולפתח את חייהם הפוליטיים, החברה, הכלכלה והתרבות הכל כך קלוקלים שלהם, כדבריו.