האמונה והמשפחתיות הן שסייעו ומסייעות לעקורי גוש קטיף להתמודד עם טראומת העקירה. כך עולה ממחקר חדש שיוצג מחר בכנס מיוחד במכללת אורות, כנס שיעסוק בסוגיות המשפחה הדתית.
על המחקר מספר ד"ר ליאור אורן, איש המרכז האוניברסיטאי יהודה ושומרון באריאל ביומן ערוץ 7. שלבי המחקר נחלקו לשניים. האחד בוצע מיד לאחר העקירה, אז נשלחו שאלונים אישיים לעקורים לבחינת מדד הטראומה בה הם חיים. ד"ר אורן, שביצע את המחקר יחד עם דפנה בורנשטיין, מספר כי בשלב זה אובחנו למעלה מ- 40% מהעקורים כסובלים מתגובת לחץ בעקבות טראומה, שכן העקירה פגעה בכל מעגלי החיים של המשפחה וגדעה את רצף החיים אשר היה כה חיוני לתפקודה היומיומי.
לדבריו מחקרים גילו כי בעוד רמת הטראומה בה חיו התושבים בימי טרום העקירה הייתה נמוכה יותר על אף שחיו תחת אימת הטרור והקסאמים, הרי שדווקא מול העקירה עלתה רמת הטראומתיות שאותה חוו. המסקנה העולה מדברים אלה היא שכוח עמידתם הנפשית של תושבי גוש קטיף היה די חזק מול הטרור אך לא מול העקירה.
השלב השני של המחקר בוצע שלוש שנים מאוחר יותר וממנו עלתה רמה משמעותית של יכולת צמיחה עצמית של העקורים בתחומים שונים. זאת לעומת תחושה של צמיחה בינונית יחסית שהוסברה על ידי העקורים עצמם בכך שהם עדיין חשים עצמם בתוך הטראומה כאשר עד כה טרם שוכנו בבתי קבע.
ד"ר אורן מציין בדבריו כי בניסיון להתחקות אחר הגורמים שהובילו את העקורים להתמודדות ולחוסן מול טראומת העקירה ומנגד לבניה מחודשת גילו כי שלושה פרמטרים הובילו לכך: "תמיכת המשפחה העקורה הביאה לצמיחה, הקרבה לקב"ה והאמונה, ומנגד ככל שמטרת ההתיישבות הייתה כלכלית ההתמודדות הייתה קשה יותר".
"כאשר מערכות החיים קרסו בעקבות העקירה אנשים מצאו נחמה במערכות הפנימיות – אמונה ומשפחה", אומר אורן המעריך כי מסקנות המחקר יסייעו בידי המטפלים בעקורים להבין את הצורך בטיפול היקפי גם כאשר נתקלים ומתמודדים עם טראומה של אדם בודד.