"האדמה שעליה עומדות היום רגלינו, ספוגה בדם חיילי צה"ל. הם שלחמו כאן בשעת לילה ולא זכו לראות בבוקר הניצחון. השקט, צל העצים, אפילו שחוק הילדים המשחקים כאן היום בין התעלות, בתוך הבונקרים המבוטנים, אינו מְהָסֶה את זעקות הפצועים מאותו לילה מר. את עייפות הלוחמים. גם לא את דממת המתים", אמר בפתח דבריו.
"הלוחמים ידעו: אם לא ננצח כאן, תובס העיר מאחורינו. בעשרות בתים בישראל עוד שטפו אז הדמעות על שמחת שחרורה של ירושלים. אך אלה נמהלו בדמעות צורבות על המחיר הכבד של הניצחון", הוסיף הנשיא.
פרס סיפר, "ראיתי את משה דיין מורֶה לפרוץ לעיר העתיקה. אפשר היה לחוש את ההתרגשות שאחזה בו, שאחזה בכולנו, כאשר כעבור זמן קצר דיווח מוטה גור "הר הבית בידינו". קולו של מוטה והבשורה ההיא עדיין מהדהדים באוזניי. ובאוזניי רבים בישראל. הם היום חלק בלתי נפרד מארכיון הקולות הלאומי שלנו. ידענו כבר אז: אין סתירה חריפה יותר מאשר בין יעודה של ירושלים כעיר השלום, לבין תולדותיה המצולקות בעקבות פגעי המלחמה".
עוד אמר, "ירושלים, עיר השלום, נולדה לשלום, אך באותם הימים של יוני 67 הייתה אפופת מלחמה. לוחמי צה"ל לחמו כאן למען אוהבי ירושלים, שהם רבים מספור. תושביה החיים בה כיום, ואלה שהיא חתומה בליבם, בארץ ובעולם. הפכוה לעיר הפתוחה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. החיילים שחייהם נקטפו כאן שילמו מחיר עליון. התושבים שחיים כאן היום חבים להם את השלום. אנו בני העם היהודי, חבים להם את האמונה. בעתיד של שלום ירושלים".
"מירושלים בקע לראשונה קולם של נביאי-ישראל שקראו לאחוות האדם ולקץ המלחמות. "כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִילָּה יִיקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", קרא ישעיהו בפסגות הרי-ירושלים. כאן נולד עמנו", הצהיר.
הנשיא התייחס לעניין המדיני ואמר, "גם היום מרחפים עננים קודרים בשמינו. אינני מציע שנעצום את עינינו לאיום. בשום פנים ואופן לא. אך אנחנו לא ניבהל. ולא נתפתה. הארץ שלנו ברוכה באנשים טובים וחזקים. היא ארץ של תושייה ואמונה המבטיחים את העתיד. מאז נפלו החומות חוזרת ירושלים לתפארתה ההיסטורית. מתפתחת ככרך רבגוני ושוקק. לעיר הגדולה בארצנו. למטרופולין מיוחד במינו. היא בירת ישראל לנצח. היא עיר פתוחה לכל המאמינים. אין בירושלים צנזורה לתפילות או מחסום ליעדן. בין אם הן עולות מהחזן בבית הכנסת, או מהכומר בכנסייה או מהמואזין במסגד".
לסיום פנה למשפחות השכולות ואמר, "משפחות יקרות, ההורים והבנים, הרעיות וקרובי המשפחה, האחים והאחיות, ואתם שלחמתם בירושלים - חלפו 43 שנים מאז הקרב שהתנהל כאן וקבע את גורלה של העיר. אני יודע שכאב אינו מתיישן. ויגון אינו מתפוגג. ואי אפשר להשתחרר מאותם הלילות שקשה היה לכם להירדם בהם, ומאותם הימים שעם אור היום עולים בזיכרונכם פני הבנים והבנות שנותרו בגיל שבו לחמו ונפלו, ואני יודע, שהיתמות היא גם לעתיד. לא רק לעבר.
ואתם נקרעים ממחשבות: מה יכלו להיות? מה יכלו לתרום? מה יכלו ליצור? אֶילוּ משפחות יכלו להקים?
עכשיו עלינו להרכין ראשינו בּיקר, בתודה לגבורתם, לצעירים שלבשו אז מדים ונפשם הייתה לשלום. שחירפו נפשם בקרב העז הזה על הגבעה הזו, וברחבי העיר העתיקה וגבעותיה הסובבות אותה.
מירושלים נתפלל שנפשם תהיה צרורה בחיי הנצח של עם קטן-ממדים וגדול-רוח כעמנו".