אריה (לובה) אליאב, מראשי וותיקי תנועת העבודה הלך לעולמו בגיל 89. אליאב אושפז באחרונה בבית החולים איכילוב בתל אביב בשל מחלה קשה ושם נפטר.
אליאב, יליד מוסקבה שעלה לארץ בגיל שלוש, כיהן כחבר כנסת בין 1965 ל-1979 ובין 1988 ל-1992, וכסגן שר בין 1966 ל-1968. בשנת 1988 זכה בפרס ישראל על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה.
אליאב התגייס להגנה בגיל 15 ושנת 1941 התנדב לצבא הבריטי. עם תום מלחמת העולם השנייה הצטרף לפלי"ם, וסייע בהבאת מעפילים. במסגרת זו פיקד על ספינת המעפילים "אולואה", בה הכיר את אשתו לעתיד. הם הקמת צה"ל שירת בחיל הים והשתחרר ב-1949 בדרגת סגן-אלוף.
לאחר הקמת המדינה התמנה אליאב לעוזרו של לוי אשכול, שכיהן אז כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בעת מלחמת סיני פיקד על פעולת הצלת יהודי פורט-סעיד. בשנים בין 1955 ל-1057 כיהן כראש פרוייקט היישוב של חבל לכיש, ופעל לאכלסו באלפי עולים. בשנים 1958-1960 כיהן כמזכיר הראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. כששב לישראל עסק בהדרכת עולים מקוצ'ין שבהודו ונתמנה לעמוד בראש צוות מקימי העיר ערד.
בשנת 1965 נבחר אליאב מטעם המערך לכנסת השישית, וכיהן כח"כ עד הכנסת התשיעית. בכהונתו בכנסת היה חבר בוועדות רבות, בהן ועדת חוץ וביטחון וועדת הכספים. מאוקטובר 1966 ועד יוני 1967 כיהן כסגן שר המסחר והתעשייה ומאוגוסט 1968 עד דצמבר 1969 כסגן השר לקליטת עלייה. בין השנים 1969-1971 היה אליאב המזכיר הכללי של מפלגת העבודה.
אחרי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור טען אליאב כי אין לאפשר התיישבות יהודית בשטחי יהודה ושומרון. ראשי המדינה דאז (גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי) התנגדו לעמדתו - ועל רקע זה פרש מהמערך בשנת 1975 והצטרף לסיעת "יעד".
בשנים 1977-1979 נמנה אליאב על ראשי מחנה סיעת של"י, אשר דרשה נסיגה מלאה מיהודה, שומרון ועזה, והתנגדה לכפייה דתית ולקיפוח ערביי ישראל. לאחר ששב אל מפלגת העבודה כיהן כחבר כנסת בכנסת ה-12. בשנת 1988 זכה אליאב בפרס ישראל על תרומה לחברה והוא נמנה על מדליקי משואת יום העצמאות ב-2005.
במרוצת השנים מילא אליאב תפקידי הוראה רבים, בין השאר באור-עקיבא, בשירות בתי הסוהר ובמעלות. במשך תקופה מסוימת התנדב כסניטר בבית חולים, ואף יצא למשימות חילוץ באיראן ובניקרגואה, בעקבות רעידות אדמה. בשנת 1993 התמודד מול עזר ויצמן בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה לתפקיד נשיא המדינה, והפסיד.