כשעומדים בבית הכנסת הגדול והמפואר "בית אל" במרכז קזבלנקה במרוקו, רואים את הכיסאות, את ארון הקודש היפה , את הנברשות ואת חוסר האנשים, מבינים עד מהרה מהי המציאות של יהדות מרוקו. בתי הכנסת כאן עומדים ברובם בשיממונם אבל הפעם לברכה.מרביתה של האוכלוסייה היהודית עלתה ארצה ואלו החיים בה כיום מנסים לשמר את העבר המפואר שהיה כאן. קומץ אנשים המגיע לאולם התפילה המהודר רוצה אמנם לשמר את המקום אבל המציאות מדברת בעד עצמה. כדי להבין עד כמה מהותית היא יהדות מרוקו הגענו עד לבית הכנסת במקנס. היהודי המבוגר העומד בפני כל קבוצה ומקריא מתוך מחברת ומדם ליבו את הדברים מתוך המחברת הדהויה יכול ללמד אותנו פרק על מה שהיה כאן בעבר.
"תחילתה של הקהילה היהודית במקנס עם הגיעם של יהודי גירוש ספרד לעיר, והיא מנתה 30,000 איש בשיאה. בסוף המאה ה-18 היו יהודי מקנס, כמו יהודי פס, לקורבן של פוגרום קשה, ובשנת 1911 שוב נערכו בהם פרעות, והמלאח הושם במצור משך שלושה חודשים. פוגרום קשה ממנו אירע ב-17 באפריל 1912, בתגובה לתחילת השלטון הצרפתי במרוקו באופן רשמי. כ-150 יהודים נרצחו ורבים נפצעו, אך מרבית האוכלוסייה היהודית נמלטה לארמון המלכותי ומצאה בו מסתור עד שחרורם על ידי תגבורת של הצבא הצרפתי" מסביר ניסים קינן המדריך המוכשר שהוביל אותנו בין נבכיה, בתי הכנסת ונופיה של מרוקו.
באמצע שנות ה-20 הוקם המלאח החדש ממערב לקודמו, והוא התאפיין ברחובות רחבים וישרים ובבתי מידות. ברובע זה הוקם בית הכנסת של רבי יהשוע ב-1926 וב-1930 נפתח בו "תלמוד תורה". הרובע הוקף בחומה ושעריו ננעלו מידי לילה, כלקח מהפרעות שהתרחשו בעיר בעשור הקודם. ברשות הקהילה היו שני בתי קברות - בית הקברות ישן במלאח הישן ובית הקברות חדש בקצהו המערבי של המלאח החדש, והיא הפעילה את המוסדות היהודיים המקובלים. הקהילה החלה להצטמצם עם הגירת יהודי העיר מחוץ למרוקו במהלך המאה ה-20, והתחסלה כמעט לחלוטין לאחר שמרוקו זכתה לעצמאותה ב-1956. על יהודי העיר הנודעים נמנים רבי משה בירדוגו, רבי יעקב בירדוגו , רבי חיים אבן עטר, הפייטן רבי דוד אבן חסין, רבי רפאל ברוך טולידאנו והרבנים לבית משפחות משאש וחליוה (חלואה).
שלוש ערים מרכזית היו בליבה של מרוקו וכולם קשורות ליהודים. מקנס כעיר החכמים, פס בעיר התורה (בה התגוררו הרמב"ם והרי"ף) ומראקש עיר הלימוד .
אחרי ביקור במקנס ממשיכים לעיר היפה והמדהימה פס- מקום מושבו של הרמב"ם ומקום כתיבת אגרתו לבני המקום. מרוקו היו תחת לחץ מוסלמי להמיר את דתם, וחלק מהם אף לא עמד בניסיון, ואמר את המשפט שדרשו ממנו, כי "אין אלוה מבלעדי אלוה, ומוחמד נביאו". יהודי קנאי יצא בקול קורא לקהילות האנוסים, והורה להם שחובה עליהם למסור נפשם לבל יעברו על איסור עבודה זרה. וכל המודה במוחמד בשפתיו, אפילו לבו רחק ממנו, אין לו חלק באלהי ישראל.
הרמב"ם יצא נגדו, כדי לתמוך באלפי האנוסים, להציל נפשם ממוות או משמד גמור. הוא כתב את "אגרת השמד" או "מאמר קדוש השם". (קובץ תשובות הרמב"ם, ליפסיא תרכ"ו. נזכרה בתשב"ץ ס' ס"ו ובהריב"ש ס' י"א)
הרמב"ם ראה שרבבות מבני ישראל נאנסו לעבור על כמה מצוות חמורות, וכי יש לחזקם ולקשרם לעמם ולדתם בעבותות אהבה. הוא הוכיח באגרת השמד שאסור להוציא לעז על קהילות שלמות, לקרוא אותם פושעים ורשעים. אליהו, שבימיו היו כמעט כולם עובדי עבודה זרה ברצון, מלבד שבעת אלפים, נצטווה לשוב למדבר מפני שקטרג על ישראל.הרמב"ם מספר גם על ר' מאיר שנתפס בעניין של שמד, ובשעה שאמרו לו מכיריו "הלא אתה מאיר", אמר "איני", והראה עצמו אוכל בשר החזיר, ולא אכל, (ע"ז י"ח: קהלת רבה פ"ז, י"ב(וכן מעשה בר' אליעזר הגדול (מובא במדרש קהלת) שנתפס לשם מינות. רמב"ם הביא ראיה מאחאב וממלכים אחרים שהיו רשעים גמורים, ובכל זאת נחשב להם קידוש השם לצדקה. התשובה מועילה, ובפרט לאנוסים העושים שלא ברצון. "אנוס רחמנא פטריה ולא נקרא פושע".
אם עבד אדם עבודה זרה, למרות שאמרו חכמים יהרג ולא יעבור, אינו חייב מיתה ולא כרת. חילול השם הוא רק איסור לאו. על כן ראוי שלא להתרחק מחללי שבתות, אלא לקרבם ולזרזם בעשיית המצות. וכבר אמרו רז"ל שגם הפושע מרצונו, אם יבוא לבית הכנסת להתפלל מקבלין אותו, ואין נוהגין בו מנהג בזיון.
הרמב"ם מחלק את נושא האונס והשמד לחמישה חלקים. הוא מדגיש שראוי לצאת מכל המקומות האלה אם אפשר, ולבקש ארץ שאפשר לעבוד בה את ה' בגלוי ולקיים את התורה בלא אונס.בפס היה גם מקום מושבו של הרי"ף רבי יצחק אלפסי.
באחת הפינות העתיקות של פס לא הרחק מארמון המלך בית החיים של העיר בו טמונים גדולים מרבני מרוקו וחשובייה, בהם גם רבי יהודה בן עטר וסוליקה.מאות מצבות מספרות בדממה את סיפורה של היהדות כאן.
רבי יהודה אבן עטר היה מרבני העיר פאס שבמרוקו, בה שימש כדיין.בגיל 23 נפטר אביו יעקב ורבי יהודה יצא לעבוד לפרנסתו. הוא עבד כצורף מומחה וכל חייו התפרנס מיגיע כפיו. הערצת בני קהילתו אליו זכתה אותו בכינוי "רבי אל-כביר" שפירושו הרב הגדול.
אבן עטר כתב מספר ספרים ובהם ספר דרשות על התורה "מנחת יהודה". בפירוש זה ציטט בהרחבה מדברי "ר"מ מקוצי", אשר ייתכן שהוא רבי משה מקוצי. כמו כן כתב פירוש על מדרש רבה, ספר על דיני גט וחליצה וכן ספר על הלכות טריפות. ספר השו"ת שלו יצא לאור לראשונה בשנת 1733, ובפעם השנייה על ידי הרב משה עמאר, בשנת 1991 (ה'תשנ"א).רבי יהודה נקבר בבית הקברות היהודי לצד שניים מחשובי רבני מרוקו: רבי אבנר הצרפתי ורבי וידאל הצרפתי. קבריהם מהווים אתר עלייה לרגל לקבוצות יהודיות אשר מבקרות בפאס. עם פטירתו החליף אותו כדיין רבי יעקב אבן צור. גם הספר "מנחת יהודה" הובא לדפוס על בסיס העתק שעשה רבי יעקב אבן צור.
ציון קברו של רבי יהודה בן עטר מקום עליה לאלפי איש מדי שנה. כך גם בית הכנסת הישן והמוזיאון.
בית החיים גם ציון קברה של סוליקה נערה צעירה שנהרגה על קידוש ה'. מפי רבני מרוקו מקובל, שעל שלשת הקברים הסמוכים זה לזה שוכנת השכינה, וכל המתפלל על קברותיהם, מובטח לו שיתמלאו כל משאלותיו. ואכן, יהודי מרוקו היו נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות הצדיקים הללו. על כל צרה שלא תבוא היו באים לשפוך שיחם על קברה של "סוליקה הקדושה", אגדות של אותות ומופתים סופרו מדור לדור מפי יהודי מרוקו על רבים שנושעו באופן פלאי לאחר שהתפללו על קברה של הקדושה.
מי הייתה הנערה סוליקה? על מה ולמה נערצה דמותה בקרב יהודי מרוקו?
בעיר טנג'יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג'וואל. אבי המשפחה היה יהודי כשר וירא שמים ועוסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה סוליקה, הייתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" היה אביה נוהג לומר לה "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו" ואכן, סוליקה הצנועה והחסודה קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב. בין יהודי טנג'יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו אף על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופקחותה נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. לא יפלא איפוא שכל משפחה יהודית בעיר טנג'יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.
באחד הימים, התרגשה ובאה צרה על משפחת חג'וואל. אחד מבני השכנים ראה במקרה את הנערה סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזו ישא לאשה... אך כיצד יוכל המוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי המוסלמים אוסרים זאת? בא איפוא אביו של הנער אל משפחת חג'וואל והודיע שאם ביתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם! פחד ובהלה תקפו את בני המשפחה, עולמם חשך בעדם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי אינם איומי סרק, ומאומה לא ימנע מידו לבצע את זממו. עד מהרה החביאו את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם. ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג'וואל. ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה.
"סוליקה ברחה מן הבית" אמר לחיילים "ואינני יודע היכן היא נמצאת" החיילים 'הפכו' את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא נמצאה אסרו את אמה כבת ערובה. כשהגיע דבר המאסר של אמה לאזניה של סוליקה, לא נתן לה הדבר מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל. ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של אמה.
סוליקה גמרה אומר בנפשה להסגיר את עצמה לידי המושל ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. האם שוחררה והנערה סוליקה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים. העלילה שהעליל עליה המוסלמי הייתה שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית כדת וכדין, ולאחר מעשה חזרה בה ושבה ליהדותה...מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, ובררה נתנה בידה לשוב לדת האיסלם, או שתוצא להורג. בגאוה ובעוז נעורים הגיבה סוליקה לשופטים" "מעולם לא התאסלמתי. יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם... לא המוות ואף לא הענויים ירתיעו אותי, מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי..." דבריה התקיפים של הנערה הצעירה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף לההרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה.השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. משהמשיכה סוליקה להתעקש שלא לעבור לדת האיסלם חרצו השופטים את גזר דינה להיהרג בחרב, והיא הועברה לעיר פס מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים, לאחר שהמלך היה מאשר בחתימת ידו את גזר הדין.
אחד מבני המלך שראה את הנערה הבטיח לה עושר וכבוד אם תסכים להתאסלם ולהינשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" העתיר בן המלך בחלקת לשונו "לא אמנה ממך את כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו..."
אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון, השיבה סוליקה אל בן המלך, יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר שבעולם לא יפתני לבגוד בעמי ובאמונתי.
כשראה בן המלך כי דבריו נופלים על אזנים אטומות, קרא אליו את רבה של העיר פס וציווהו לדבר על לב הנערה שתמיר את דתה לדת האיסלם כדי שתוכל להנשא לו. הוא רמז אף שאם הנערה תתמיד בעקשנותה הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.
השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.
רבה הישיש של פס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?"
"כן", השיבה הנערה בענוות חן, "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי, את כל חיי, כדי להציל את אחיי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למשהו. אמור נא לי כבוד הרב", הוסיפה סוליקה ושאלה, "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו למען הביא תועלת למישהו?"
הרב הישיש היה גאה לנוכח אמונתה הזכה והטהורה של בת ישראל זו, הוא השיב ואמר: "בתי היקרה, הנה אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, שע"י כך באה ישועת ישראל".
"כבוד הרב", השיבה סוליקה, "נכון אמנם שאסתר נישאה לאחשורוש, ואולם אסתר לא נדרשה לבגוד בה' אלוקי ישראל. הרי במגילה נאמר במפורש 'לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה' ואילו אני אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי תמרורים נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן מלך דורש ממני להתאסלם.
"היה לא תהיה ! קראה סוליקה בהתרגשות מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד להשאר יהודיה!"
עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביא את הרב לכדי דמעות, הוא ברך את הנערה ויצא.
גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.
לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה: "שווי נא בנפשך" אמר לה הנסיך "מה תהיי מאושרת כאשר תקבלי על עצמך את דת האסלם. את תהיי המושלת בכל מדינת מרוקו, וכל חמודות לא אמנע ממך..."
סוליקה אטמה אזניה משמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאט נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. סוליקה השיבה את נשמתה ליוצרה בקדושה ובטהרה. מאותו היום הפכה הנערה סוליקה לסמל של קדושה ומופת ליהודי מרוקו. על כל צרה של תבוא היו משתטחים על קברה של סוליקה ומיד נושעים.
הסיפור פה עוד לא נגמר. היא היתה מוכנה למות מיתה משונה כאשר היא נגררת מאחורי סוס בתנאי שהיא תקשור את שמלתה בסיכת ביטחון לגרביים כדי שכאשר גוררים אותה לא יראו אותה האנשים ברחוב לא צנועה. הרוצחים המרוקאים היו מוכנים בתנאי שהם יקשרו לה סיכת ביטחון, היא הסכימה למרות שהיא ידעה שאת סיכת הביטחון הם יקשרו לה לתוך הבשר. ברחובות מרוקו גררו אותה. מצד אחד גויים שמחים, מצד אחר יהודים בוכים. לאחר כמה זמן שהיא חבולה היא התחילה לצעוק לפרש שיעצור. הפרש לא הבין מה קרה. כל הזמן היא לא הוציאה מילה ופתאום היא מבקשת ממנו שיעצור. להפתעתו לאחר שהוא עצר היא ביקשה ממנו שישים לה מחדש את הסיכה לאחר שהיא נפלה. הפרש שמע את זה. עזב אותה לנפשה ברח לארץ אחרת והתאסלם לאחר שהוא ראה מה זה מסירות נפש של יהודיה.
בבית הכנסת בתוך המלח העתיק אין כיום איש. ספק אם ספרי התורה כשרים. פעם היו כאן חיים אחרים.אפילו הירידה למקוה מתוך בית הכנסת מלמדת על ייחודו.
נסיעה של כמה שעות בדרכים המפותלות של מרוקו מובילה אותנו לעיר הבירה בעבר מראקאש.
בתוך סימטה צרה בליבו של המלח היהודי בית הכנסת של המגורשים אחד משני בתי הכנסת הפעילים במרקש. (בית הכנסת השני הפעיל חלקית הוא על שם ר' פנחס הכהן, ומתפללים בו ערבית בלבד.) צלאת אלעזמה נחשב אצל יהודי מרקש בתור בית הכנסת הקדום ביותר, שנבנה בשנת 1492, בעת גירוש ספרד. יש הטוענים שבמלאח הקדום של מרקש נמצא בית כנסת על שם ר' מרדכי בן עטר שנבנה על ידו, והוא עתיק יותר מצלאת אלעזמה. שמו של בית הכנסת מסגיר את תולדותיו: פירוש שמו הוא בית כנסת המתבדלים. יהודי מרקש מספרים את סיפורו: כאשר הגיעו מגורשי ספרד למרקש, וביקשו להתפלל בבית הכנסת של המקומיים, לא קיבלו אותם המקומיים בטענם שסגנון תפילתם שונה. לאחר חיכוכים רבים בין שני המחנות קמו המגורשים, שבראשם עמד ר' יצחק דלוויה, ובנו בית כנסת לעצמם, והם נקראו "המגורשים" או "המתבדלים". מאות שנים מאז גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 לא פסקה כאן תפילה.מידי בוקר בבוקרו מקפיד יצחק אוחיון על תפילה במנין. כך גם בשבת.כל אחד מתקבל כאן בסבר פנים יפות. אחרי התפילה הליכה בת כשעה בתוך רחובותיה היפים של מראקאש לביתו של אוחיון. ארוחת הצהרים בביתו וסעודת השבת היא מן המפוארות שידענו. כל מטעמי מרוקו הכשרים מצויים על שולחן השבת.
ובין לבין יש גם את הנופים. קוצרים בשדה העושים לעמל יומם לצד הרים מושלגים,( מול העיר מראקאש (במרחק 60 ק"מ הפסגות הגבוהות ביותר במדינה) ברברים מהראשונים שהגיעו למדינה בבתיהם הפשוטים אך מכניסי האורחים לצד שדרות יפיפיות ומרהיבות.
ארץ של נופים, ים תכול, תכלת הארגמן (במוגדור) וחומות בערי המדינה לצד בתי עלמין.
יהדות מפוארת שהיתה כאן וכמעט איננה עוד.