העליון קיצר בשנתיים את מאסר "ד"ר צהבת"

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של רופא מרדים, אשר הורשע בבית המשפט המחוזי בהדבקת חולים במחלת צהבת נגיפית C.

על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתקופה שבין יוני 2001 ועד אפריל 2003 עבד הרופא במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע כרופא מתמחה בחטיבת ההרדמה. בתקופה זו נשא המערער את נגיף הצהבת מסוג Hepatitis C והיה מודע לכך.

כמו כן היה הרופא מכור לסם מסוכן מסוג Fentanyl, אשר היה נגיש לו במסגרת תפקידו, כסם הרדמה למטופלים. הרופא נהג להזריק לעצמו את הסם במהלך שעות העבודה, עד כ-25 פעמים ביממה, לרוב בחדרי השירותים של סגל המחלקות בהן עבד (ושם היה משליך מדבקות וצמר גפן ספוגים בדמו).

משהתגלתה התמכרותו לסם, פוטר הרופא מעבודתו. בהמשך גילה צוות בית החולים, כי מספר אנשים שטופלו בבית החולים חלו בצהבת C בעקבות אשפוזם. מבדיקות הצוות הרפואי עלה חשד, כי הרופא הוא הגורם המדביק. לימים התגלו עוד מקרים רבים של מטופלי עבר החולים בנגיף.

בפסק דין מנומק ומפורט הורשע הרופא ב-25 עבירות של חבלה חמורה (במקום בחבלה בכוונה מחמירה), וזוכה מחמת הספק מעבירות חבלה ביחס ל-9 חולים נוספים שלגביהם הואשם. בית המשפט פירט את הקוים המשותפים לכל החולים, שכולם נשאו את הנגיף  Hepatitis Cגנוטיפ 2AC, אותו לא נשאו בטרם הטיפול, טופלו במועדים הרלבנטיים והורדמו על-ידי הרופא תוך הזרקת Fentanyl (למעט אחדים שבהם דן בית המשפט בנפרד).

בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בעדות המערער: "עדות הנאשם הותירה רושם מר ושלילי. לא רק שהאמת לא היתה נר לרגליו, אלא הנאשם ממש התאמץ להרחיק עצמו מדבר אמת... איני נותן אמון כלל בעדות הנאשם, וזאת בלשון המעטה".

בערעור נטען כי המערער לא הדביק את 25 החולים. נאמר, כי אין בראיות הנסיבתיות כדי ללמד שהמערער הוא מקור ההדבקה, וכי על המשיבה היה להוכיח את אופן ההדבקה בפועל – עניין העומד בלב השאלה של הקשר הסיבתי בין מעשי המערער לתוצאת ההידבקות, קשר שהוא בשורש יסודות העבירה. לעניין זה נטען, כי המערער העיד פעמים מספר שלא השתמש באותו מזרק לו ולחולים, משום שידע על מחלתו ועל כך שהיא עלולה לעבור במגע דם. נטען, כי המערער היה מזריק לעצמו לוריד בלבד, ובאמצעות מחט מיקרוסקופית, שאינה נוחה לשאיבה מתוך האמפולה במהלך ניתוח, ומכך ניתן ללמוד שלא זיהם את האמפולות.

שופטי בית המשפט העליון דחו את הערעור, וקבעו כי על אף שפסק הדין נותן משקל לסיכוי ההסתברותי, "למסקנותיהם של המומחים יש כוח הסתברותי שדי בו לאפשר הסתמכות על ממצאיהם כעל ראיות נסיבתיות. המספרים והאחוזים שפורטו מעלה ומסקנות המומחים בעקבותיהם אינם מותירים מקום לספק סביר".

בנוסף קבעו השופטים, כי "אין צורך לקבוע סף שמעליו תקבל הראיה בנסיבות משקל מכריע, דבר שהוא תלוי בנסיבות; זאת שכן בענייננו מצויות לנו ראיות נסיבתיות נוספות, המהוות חיזוק משמעותי לממצאים המדעיים".

אולם, כיוון שהרופא זוכה מחמת הספק מאחד מסעיפי האישום, הופחת עונשו משתים עשרה שנות מאסר בפועל לעשר שנות מאסר בפועל בלבד.