בתום עשור של דיונים ועיכובים אישרה מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את חוק תרומת הביציות, המאפשר לנשים להתעבר מביציות שהתקבלו כתרומה מנשים ישראליות וקובע מסגרת משפטית להליכי הפריה ממין זה.
מטרת החוק היא להסדיר לראשונה בישראל תרומת ביציות למטרות הפריה תוך שמירה מרבית על כבודן, על זכויותיהן ועל בריאותן של התורמת והנתרמת, וכן להסדיר שימוש בביציות לצורכי מחקר, תוך שמירה על מעמד האשה. לאחר שעברה ההצעה בקריאה ראשונה החליטה הוועדה להעלות את גילן של הנשים הזכאיות לתרומת ביציות מ-51 ל-54, לאור העלייה העקבית בתוחלת החיים בעולם המערבי.
החוק קובע כי ביציות שנתרמו בישראל לא יועברו אל מחוץ לתחומיה. "לא יוציא אדם מישראל ביציות שנשאבו בישראל, בין אם הן מופרות ובין אם לאו, לשם השתלתן מחוץ לישראל, אלא אם אישרה זאת ועדת החריגים לגבי ביציות שנשאבו מגופה של מטופלת עבור השתלתן בגופה", קובע החוק.
כמו כן אוסר החוק על מכירת ביציות – על התורמות נאסר לקבל תמורה כלשהן תמורת ביציותיהן. "לא ייתן אדם ולא יקבל, במישרין או בעקיפין, תמורה עבור ביציות שנשאבו מגופה של אשה או המיועדות לשאיבה כאמור או עבור הקצאת ביציות למטרת השתלה או למטרת מחקר", לשון החוק.
סעיף מרכזי בחוק קובע כי רופא יוכל ליידע מטופלת כי יש באפשרותה להגיש בקשה לתרומת ביציות בתנאי שמלאו לה 18 שנים וטרם מלאו לה 54 והיא אינה מסוגלת להתעבר מביציות שבגופה בשל סיבה רפואית כלשהי.
כמו כן קובע החוק כי אם הביציות המיועדות להשתלה התקבלו מתורמת נשואה או מכזו שאינה בת דתה של הנתרמת – הרופא האחראי יידע את הנתרמת ואת בן זוגה בפרטים ויקבל את הסכמת השניים בכתב לקבלת הביציות.
הצעת החוק עברה בקריאה הראשונה בכנסת ה-17 והוכנה לקריאה שנייה ושלישית ערב יציאת הכנסת לפגרת הבחירות על ידי ועדת משנה בראשותו של ח"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי), בהתבסס על המלצותיה של "ועדת שטיינברג" בראשות פרופ' הרב אברהם שטיינברג, שאותה מינה משרד הבריאות. ועדת שטיינברג דנה בסוגיות מורכבות בתחומי הרפואה, האתיקה והדת בטרם גובשה הצעת החוק הממשלתית.