בפסק דין שניתן היום (ב) בהרכב מורחב של שבעה שופטים קבע בית המשפט העליון כי סעיף תקציבי מס' 20-38-21 הקבוע בחוק התקציב השנתי, ואשר מכוחו משולמת גמלת הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים, אינו יכול להיכלל בחוקי תקציב עתידיים, החל מחוק התקציב לשנת 2011. בית המשפט קבע כי הסעיף התקציבי פוגע פגיעה שאינה מידתית בעקרון השוויון הקבוע, בין היתר, בסעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985; וכי הוא עומד בניגוד לחובה שהותוותה בשורה ארוכה של הלכות בית המשפט העליון לחלק את תמיכות המדינה בשוויון. פסק הדין העיקרי ניתן על ידי הנשיאה ד' ביניש ואליה הצטרפו השופטים א' פרוקצ'יה, א' גרוניס, מ' נאור, ס' ג'ובראן וא' חיות. השופט א' א' לוי, בדעת מיעוט, סבר שיש לדחות את העתירה.
בפסק הדין קבעה הנשיאה ביניש כי ביסוד הסעיף התקציבי עומדת תכלית כלכלית, שמטרתה מתן סיוע כלכלי לאברכי כוללים, גם אם בסיוע כאמור יש משום עידוד הלימוד התורני. נוכח תכלית כלכלית זו, נקבע, אין מקום להבחין בין אברכים ובין סטודנטים הלומדים במוסדות שונים. בית המשפט ביסס את הכרעתו, בין היתר, על העובדה שחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, והתקנות שהותקנו מכוחו, שוללים באופן מפורש גמלת הבטחת הכנסת מינימום מסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה, סטודנטים במוסדות ללימודים על תיכוניים, תלמידים בישיבה ובמוסד תורני ותלמידים במוסדות להכשרת כהני דת. בפסק הדין נקבע כי אברכים בכולל, על פי הגדרתם, נכללים בקבוצה זו. על הרקע הזה, ונוכח קביעת המחוקק לפיה קבוצות של לומדים במוסדות שונים אינם זכאים לתשלומי גמלת הבטחת הכנסה, נקבע בפסק הדין כי הסעיף התקציבי עוקף את הוראות חוק הבטחת הכנסה ומהווה סוג של "כספים ייחודיים", שנאסרו עם חקיקת סעיף 3א לחוק יסודות התקציב. סעיף זה קובע כי תמיכה במוסדות ציבור בתקציב המדינה חייבת להיעשות על פי מבחנים שוויונים. בית המשפט קבע כי יש להחיל את העיקרון הקבוע בסעיף 3א גם על תמיכה בפרטים.
בית המשפט ניתח בהרחבה את היחס שבין חוק יסודות התקציב וחוק התקציב השנתי, ועמד על המדרג הנורמטיבי שבין שני החוקים. בית המשפט קבע כי חוק יסודות התקציב, על פי אופיו וטיבו, מהווה "חוק מסגרת" לחוקי תקציב עתידיים, וקובע את היסודות החיוניים לכל חוק תקציב שנתי. לפיכך, ובהתחשב בטיבו הייחודי של חוק התקציב השנתי כחוק שנותן הרשאה לממשלה לפעולה, נקבע כי הוראה בחוק התקציב השנתי העומדת בסתירה להוראה מהותית בחוק יסודות התקציב אינה יכולה לעמוד. עם זאת, בית המשפט שב וחזר על ההלכה לפיה הביקורת השיפוטית, שנועדה לבחון את חוק התקציב השנתי במישור החוקתי אל מול חוקי היסוד ובמסגרת כפיפותו לחוק יסודות התקציב תהיה, על פי טיבה, מרוסנת ומצומצמת.
לצד הקביעה לפיה סעיף תקציבי מס' 20-38-21 אינו יכול להיכלל בחוקי תקציב עתידיים, ציין בית המשפט שככלל עומדת למחוקק האפשרות לתמוך בקבוצת אוכלוסיה בעלת מאפיינים ייחודיים, בין בתמיכה ישירה ובין בתמיכה עקיפה. אולם, נקבע כי תמיכה כאמור יכולה להתבצע רק במסגרת החוק, ובשים לב למכלול ההסדרים הקיימים במשפטנו. בין היתר, על המחוקק לתת דעתו להסדר המקיף הקבוע כיום בחוק הבטחת הכנסה, החל על כלל הזכאים במדינת ישראל, ובו נתן המחוקק ביטוי לשאיפה לקדם קבוצות אוכלוסייה בעלות צרכים ייחודיים.
בפסק הדין פורטה בהרחבה ההשתלשלות העובדתית בעתירה, שהייתה תלויה ועומדת בפני בית המשפט פרק זמן ממושך ויוצא דופן. כעולה מפסק הדין, תקופה ארוכה זו נדרשה על מנת לברר את המסגרת העובדתית והמשפטית הנוגעת לעתירה, ובכדי לאפשר לגורמים וגופים שונים, ובהם גם הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, לבחון את היקף מעורבותם בעניין ולייתר את ההכרעה השיפוטית. בית המשפט ציין כי המתנה זו הייתה חשובה והיא נועדה, בין היתר, גם כדי לאפשר הכרעה בעתירות השונות הנוגעות לדחיית השירות הצבאי של תלמידי ישיבה חרדים. עם זאת, בית המשפט הצר על כך שהמתנה זו פגעה בציפייה הלגיטימית של העותרים לכך שעתירתם תוכרע תוך פרק זמן סביר.
השופטת א' פרוקצ'יה, שהצטרפה לפסק הדין, הוסיפה כי סוגיית ההבחנה בין אברכי כוללים לתלמידים אחרים במוסדות חינוך בישראל בענין כספי הבטחת הכנסה הינה "מקרה פרטי" של שאלה כללית ורחבה יותר הנוגעת ליישוב הדילמה שבין החובה של חברה רב-תרבותית לכבד את אופיים הייחודי של מגזרי אוכלוסיה שונים, ובין עקרון היסוד המחייב את כל האזרחים לקבל על עצמם את ערכי היסוד של המשטר ולשאת בנטל האחריות והחובות של כל אזרח. לגישת השופטת פרוקצ'יה, מדיניות חברתית המעניקה תמיכה למגזר מסוים לא כדי לקדם את דרכו לקראת שוויון מלא בינו לבין יתר המגזרים, אלא כדי לשחרר את בניו מאחריות חברתית משותפת פוגעת במכנה המשותף של כלל מגזרי האוכלוסיה ומערערת אותו. השופטת פרוקצ'יה הוסיפה כי הסעיף התקציבי המאפשר תשלום גמלת הבטחת הכנסת מינימום לאברכי כוללים עוקף את המדיניות הכללית שנקבעה בחוק הבטחת הכנסה ביחס לכלל הלומדים באופן מפלה שאינו מתבסס על שונות רלוונטית.
בדעת מיעוט קבע השופט א' א' לוי כי לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא שהכנסת והממשלה סברו שיש מקום לממן אותו, בדרך של הטלת האחריות לפרנסתם של לומדי תורה על הציבור. עוד ציין השופט לוי כי ההבחנה בין סטודנטים ואברכי כוללים מבוססת על שונות רלוונטית, וכי אף אם היה סבור שהסעיף התקציבי פוגע בעקרון השוויון, הרי שלגישתו פגיעה זו היא מידתית.