שופטי בג"ץ, אליקים רובינשטיין, אשר גרוניס וחנן מלצר, קבעו כי הרבנות איננה חייבת לאשר כשרותו של מוצר מזון, אף אם זה נושא אישור כשרות מרב בחו"ל, וכי דרישתה לבדיקות נוספות הינה דרישה לגיטימית ונכונה.
ההחלטה ניתנה בעתירה שהגישו דוד אלישע וחב' אימו סחר המזרח בע"מ שבבעלותו, בטענה לפיה הרבנות הראשית נמנעת שלא כדין מלהעניק אישור כשרות למוצרים אותם מייבאת החברה, זאת על אף שאלו קיבלו תעודת הכשר מגופי כשרות בחו"ל.
"למעשה שאלת הבסיס בעתירה זו היא, האם תעודת הכשר שהונפקה על ידי בתי דין יהודיים ברחבי העולם ו/או גופי כשרות הפועלים בקהילות ישראל בחו"ל... תוחמת וחותמת את המושג 'דיני כשרות' ומכאן נחשבת עדות מספקת להעיד כי המזון המיובא כשר וחובה על המשיבים להנפיק לעותרת תעודות הכשר 'ישראליות'", נטען בעתירה.
בעקבות העתירה ביקשה הרבנות להיכנס להידברות עם העותרים ואכן נענתה לכמה מבקשותיהם הפרטניות, אולם מאחר ונשארו נקודות מחלוקת דרשו העותרים כי בג"ץ יפסוק בעתירה.
הרבנות טענה בתגובה, כי המחוקק הסמיך את הרבנות הראשית לתת תעודות כשרות למוצרים מיובאים - והוסבר, כי סמכות זאת מחייבת שיקול דעת, בין היתר, כיון שלא כל גופי הכשרות הזרים עומדים באמות המידה ההלכתיות של הרבנות הראשית, וכיון שיש צורך לוודא שהמוצרים הספציפיים המשווקים בישראל הם אכן אלה שיוצרו תחת פיקוחו של גוף הכשרות הזר.
בנוסף טענה הרבנות, כי חרף דחיית בקשתם למתן תעודת כשרות ממשיכים העותרים לשווק בישראל את מוצריהם - ולא רק שכתוב עליהם שהם כשרים בהשגחת גוף הכשרות הזר, אלא יש שאף מופיע עליהם מפורשות כי הכשר זה הוא "באישור הרבנות הראשית", דבר המהווה חוסר נקיון כפיים העולה כדי הפרת החוק, ומצדיק את דחיית העתירה על הסף.
כאמור דחה בג"ץ את העתירה, תוך שהשופט רובינשטיין מציין, כי "משמעות עמדת העותרים היא, כי שיקול דעתה של הרבנות הראשית לישראל יוכפף לשיקול דעתם של גופי כשרות כאלה ואחרים בחו"ל, ונמצאת הרבנות הראשית לישראל "חותמת גומי" של גופי הכשרות הזרים - על סוגיהם השונים, מבלי לפגוע באותם מתוכם המקפידים על קלה כחמורה בכשרות - בחו"ל. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ... בדבר שיקול הדעת המוקנה לרבנות הראשית, או עם עקרונות המשפט המינהלי הישראלי".
לדברי השופט, "לגורמי הרבנות מסור שיקול דעת לקבוע אם הכשר מסוים, שניתן למוצר מסוים, על ידי גוף כשרות מסוים בחו"ל - אכן עומד בדיני הכשרות כפי שהם מקובלים בישראל. כמובן, הן מבחינה פרקטית והן מבחינת המשפט המינהלי יש משמעות לעובדה שלמוצר פלוני אכן ניתן הכשר בחו"ל - אך כעולה מאותו "טופס 2" שבתקנות הכשרות, הרבנות אינה מתעלמת מקיומם של הכשרים בחו"ל, והיא מביאה אותם בחשבון שיקוליה".
"סופו של יום, אין להיעתר לטענה, כי אישור כשרות שנתן גוף כשרות זר בחו"ל מחייב את הרבנות הראשית לישראל כשלעצמו ליתן למוצר תעודת כשרות "ישראלית". העותרים לא הצליחו להראות, כי נפל פגם קונקרטי באי מתן תעודת הכשר למוצר ספציפי, או כי הופלו ביחס ליבואנים אחרים. כמו כן, הם לא הצליחו להראות שדרישות הרבנות, לרבות ביקור במחסניהם, אינן סבירות. בנסיבות אלה, על העותרים לשתף פעולה עם גורמי הרבנות, על מנת לזכות בתעודת כשרות מטעמם", קבע השופט רובינשטיין ובהסכמת חברי ההרכב דחה את העתירה.