האם המדינה גבתה מע"מ בניגוד לחוק ממחייגים מחו"ל לישראל באמצעות כרטיסי חיוג? זו השאלה בה יצטרך להכריע בית המשפט לעניינים מנהלךיים בתל אביב, אשר קיבל לךאחרונה בקשה לתובענה יצוגית בנושא זה.
לטענת התובעים, גבתה המדינה מס ערך מוסף באמצעות חברות ישראליות לטלפוניה בינלאומית, בגין שיחות טלפון לארץ שנעשו מחו"ל באמצעות כרטיסי חיוג ו/או באמצעות שיחות גוביינא. לטענת המבקשים, המדינה באמצעות "חברות התקשורת" חייבה עסקאות אלו במע"מ בשיעור מלא, זאת תחת חיוב במס בשיעור אפס כפי שלשיטתם מורה סעיף 30 (א)( 7 לחוק מע"מ. לטענתם יש להשיב את המע"מ לחברות התקשורת ודרכן לצרכנים, חברי הקבוצה הנטענת, עליהם "גולגל" המס.
תביעה זו עברה שורת גילגולים, כאשר בתחילה כוונה נגד החברות אולם בהמשך הוסבה לתביעה כנגד המדינה, זאת תמורת התחייבות החברות להשיב לצרכנים כל סכום שתעביר לידיהם המדינה כהחזר סכומי המע"מ שנגבו.
בניגוד לטענת התובעים, לפיה מדובר בשירות הניתן בחו"ל ולפיכך פטור ממע"מ, טענה המדינה כי "עסקינן בשירות הניתן בישראל, גם אם אחד הצרכנים שוהה בחו"ל. את המכלול הזה שרובו ככולו בישראל, שפניו לתוך ישראל ולא ממנה, מגדירים המבקשים כיצוא".
לשיטת המדינה, השירות של העברת שיחות הטלפון ליעדן "מבוצע בישראל, ע"י תשתית המצויה בישראל: המרכזיה המיחשוב, מאגר הנתונים, מענה אנושי בעברית במידת הצורך. על כן המדובר בשירות שניתן בישראל, החב במע"מ בשיעור מלא. זיקתו של השירות לחו"ל מסתכמת בכך, שאחד הצדדים לשיחה, הצד המחייג, שוהה בחו"ל. זיקה זו שולית, טפלה לעיקר".
לאור עמדות הצדדים דן בית המשפט בסוגייה, וקבע כי המחלוקת בשאלת פרשנות סעיף החוק הינה מחלוקת אמיתית, ועל כן קבע כי "יש לאשר את הבקשה שלפני ואת ניהולו של ההליך הקבוצתי. הקבוצה תכלול את קבוצת הצרכנים אשר עשו שימוש בשירותי ה'שיחות מחו"ל', שיחות הגוביינא וכרטיסי החיוג, בתקופה שמיום 20.10.98 ועד ליום הגשת התובענה המקורית (28.9.2000). הקבוצה תיוצג על ידי המבקשים שישמשו כתובעים המייצגים".