האזכרה נערכה בהנחיית הרב יגאל קוטאי שהזכיר את היותו של הראשון לציון כרבם של ישראל אשר במשך כ-60 שנה שימש בקודש את עם ישראל וכולם היו בניו.
ראשון הדוברים, ראש ישיבות בני עקיבא, הרב חיים דרוקמן שהיה בקשר קרוב למרן הרב אליהו זצ"ל יותר מ-40 שנה. הזכיר את הפסוק 'אבי אבי רכב ישראל ופרשיו', מצד אחד מנהיג ישראל רכב ישראל ופרשיו עסק בסוגיות הכלליות של עם ישראל, ומצד שני 'אבי אבי' יחס אבהי לכל אדם ואדם. היה ענק בתורה, וענק במידות. היה בקי בכל מכמני התורה, בכל מקום ששאלו אותו, היה עונה בבהירות גדולה. הייתה לו מתנת שמים אדירה של פקחות גדולה, וכך יכל להתיר מצבים סבוכים הן בענייני הכלל והן בענייני הפרט.
הרב דרוקמן הזכיר דברים שאמר בעבר בטקס שנערך בסיום כהונתו כרב ראשי וראשון לציון, תחת הכותרת 'בשלום יצא מן הקודש' שאז אמר כי הרב אליהו מעולם לא יצא מהקודש וגם לא ייצא מהקודש, הוא היה ראשון לציון עוד בטרם התמנותו לרב הראשי, וימשיך להיות ראשון לציון אחר כך, הוא כל הזמן בקודש. לא התפקיד עשה אותו, אנו זכינו שענק כזה שימש כרב הראשי לישראל. מזכירים הרבה מופתים, אך המופת הגדול מכולם, הוא כפי שאמר בנו של החפץ חיים, ר' ליב, על אביו, שהיה עושה את מה שהקב"ה גזר. גם הרב אליהו, כל מה שהקב"ה גוזר הוא מקיים, וזה המופת הגדול מכולם. ר' לוי יצחק מברדיצו'ב אומר על הפסוק בפרשת השבוע 'לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" מי שלא מחלל את דברו, לא עושה את דבריו חולין, כל היוצא מפיו, ייעשה! כך היה הרב אליהו, כל דבריו היו קודש קודשים, כל חייו, וממילא כל היוצא מפיו ייעשה.
הוא אהב את כלל ישראל, אהב כל אדם מישראל, אהב את ארץ ישראל, אהבה מתוך התורה, כולו היה תורה, ומתוך התורה ידע שארץ ישראל היא תורה, היא הלכה, היא קדושה, ומתוך כך אהב את ההתיישבות, והיה הולך לחזק ולעודד את היישובים, נדמה לי שאין יישוב שלא ביקר בו, עודד וחיזק. שמח בשמחתה של ארץ ישראל וכאב את כאבה. ביתו היה פתוח תמיד למתיישבים ולהנהגת המתיישבים.
תלמיד חכם כזה, גדול הדור, מי יתן לנו תמורתו? מי יתן לנו חליפתו? התייתמנו, החלל גדול, צריך לחשוב איך ממלאים את החלל, בתוספת תורה, תוספת מעשי חסד, במידות טובות, אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, ומתוך כך דמותו תמשיך להאיר לנו.
אחריו נשא דברים ראש מוסדות 'רב פעלים' הרב יורם אברג'יל מנתיבות, שאמר כי הרב אליהו היה קודש קדשים, ראה הקב"ה שצדיקים מועטין הן עמד ושתלן בכל דור ודור, אותם צדיקים שעוסקים בתורה תדיר, שייף עייל ושייף נפיק גריס באוריתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. לא היה כבושם הזה, מגזע הבן איש חי, הקשר המיוחד בינו ובין הרבי מלובביץ' שדאגו לכולם, אנשים שהיה חסר להם תורה היה מברך אותם במאור פניו. היה מאיר פנים לכל אדם. כמה עודד להקים בכל עיר ועיר בית מדרש להפצת תורה לקרב ישראל לאביהם שבשמים. האיש שהשכינה לא זזה ממנו, ליווה את הדור במשבריו וכאב את כאביו, ופעל למען השמירה על ארץ ישראל שלא ימסרו ממנה אף שעל. העין הטובה של הרב כבשה את לבו של עם ישראל, אשרי הדור שזכה למנהיג כזה. נמשיך בדרכו, לשמור על קדושת ארצנו, לקרב את אחינו הרחוקים, לא לזלזל באף יהודי, אחדות העם, שמירת הארץ, הרחבת גבולות התורה, אהבת ישראל, לימוד זכות על ישראל.
אחר כך נשא דברים בנו של מרן הראשל"צ, הרב יוסף אליהו, ראש כולל 'דרכי הוראה', שאמר כי אינו יכול להספיד, אך יזכיר כמה דברים, בשם היערות דבש, שכאשר צדיק נפטר מעשיו ודרכיו הטובים כביכול עומדים כהפקר לכולם, וכל הרוצה לזכות בהם יבוא ויזכה, בהתמדת התורה, במידת הענווה, בדקדוק המצוות, מטרת ההספד לעורר לחזק ללכת בדרכיו ובמידותיו.
מכל הסיפורים שסופרו במהלך השבעה, המופתים והמידות הטובות, עלתה מידה אחת בולטת, והיא 'מלכות', מלכות של תורה, בכל ההנהגות היה מלך, כשאדם מולך על עצמו, ממילא נהיה מלך של תורה, היה אומר לנו הרבה פעמים בנושאים מסוימים, 'תשתקו, אל תדברו', לשלוט בכוחות. ששאלו אותו הרופאים כל בוקר בבית החולים 'מה שלום הרב?' היה אומר: הודו לד' כי טוב' וזה גם במצבים הקשים ביותר. מעולם לא התלונן, תמיד היה בשלווה. כראש היה מרגיש את הכאבים של כולם, גם של הציפורן של עם ישראל.
אני זוכר פעם אחת בליל פורים כשכבר היה שתים עשרה בלילה וביקשו מהאנשים לצאת כי צריך ללכת לישון ולקום מחר לותיקין, היה שם ילד אחד שבכה, הרב התעניין בו, והתברר שהשרביט של התחפושת שלו, נקרע, הרב אמר לו "אני אתקן לך את זה" לקח אותו למטבח טיפל וחיבר את חלקי השרביט עד שהילד שמח. כזו דאגה לדברים הקטנים. מקורביו סיפרו, עשו לפעמים טעויות, מעולם לא העיר להם. אני לא זוכר שאבי מורי הכ"מ כעס, גם כשרצה להעיר, אמר זאת ברמז בעקיפין. הקדושה שלו, לא אכל שום דבר מבושל בחוץ, כשהיה נוסע לחו"ל לכמה שבועות, אכל רק פירות וירקות. היה אוכל רק מה שאמא בישלה בבית.
רבותיו העריכו אותו מקטנותו, הרב עטייה אמר עליו 'חסידא וקדישא', הרב צדקה אמר עליו: 'קדוש מרחם', הרב צדקה סיפר שפעם כשבחנו את התלמידים בישיבת 'פורת יוסף' כשהרב היה נער בן 15, שאלו אותם מה ההבדל בין מים אחרונים שאין ברכה עליהם משום שזה רק מסלק את הסכנה של מלח סדומית, ואילו כשעושים מעקה על הגג יש ברכה, והרי גם כאן זה רק סילוק נזק? הרב אליהו השיב, שמים אחרונים אדם דואג לעצמו, ולכן אין ברכה, אבל מעקה לגג עושים כדי שלא יהיה נזק לאחרים ולכן ראוי לברך. זהו הרב מקטנותו דאגה לאחרים. גם בהצהרתו לשופט כשעצרו אותו ל-9 חודשים, רואים כמה היה אכפת לו מעם ישראל, ממה שעושים במחנות העולים, שהעבירו אנשים על דתם. מתוך הדאגה לאחרים, נהיה מלך. נתחזק בדרכיו ובמידותיו.
רופאו מבית החולים, סיפר על השלווה הגדולה שאפיינה אותו בכל המצבים, מעולם לא התלונן, לא דרש, את הכל קיבל באהבה, אנו התחזקנו ממנו, ראינו אצלו ניסים רפואיים, אין אדם בגילו שעובר אירוע לב, ואירוע מוחי, ואחרי כמה שעות חוזר לצלילות דעת. היה כל הזמן לומד, לא פסק מללמוד, עם בניו ונכדיו.
אחרון הדוברים היה בנו של מרן הראשל"צ, רבה של צפת, וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, הרב שמואל אליהו, שאמר כי במשך השבעה גילינו 'שלא הכרנו את אבא' ראינו שזה משא ענק שחובה להנחיל אותו לאחרים, כפי שהיה רצונו תמיד, להנחיל את המורשה הזאת לכולם. היה אבא של כולם, אהב את כולם.
התבוננתי מה היה השורש של כל הדברים, הבבא סאלי אמר עליו שהוא 'שומר הברית', תמיד הבנתי זאת בקשר לענייני הקדושה, אך אפשר להוסיף, שיש לעם ישראל ברית עם הקב"ה להיות לנו לאלקים, ברית על הארץ, ברית על העם 'ונברכו בך כל משפחות האדמה", ברית על התורה, והצדיקים ממלאים את חלקם בברית, וכפי שהיה אומר שכשם שיש צדיקים למעלה כך צריך שיהיו צדיקים מלמטה. והוא היה מטעם עם ישראל משלים את הברית בהפצת התורה בשמירת התורה, במאבק על הארץ. ניקח את כל הכוחות שלו, כל הד"ת שלו, הקדושה שלו ונקים דור שלם של תלמידי הרב.