שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, דחה בקשת רשות ערעור שהגישה ועדת הזכאות לפי חוק ישום תכנית ההתנתקות על פסק דינם של בתי המשפט המחוזי והשלום, אשר קיבלו את ערעורו של צבי יהודה ריבלין על קביעת הועדה, לפיה איננו זכאי לפיצוי עבור השנים בהם התגורר כתלמיד ישיבה בפנימייה בנווה דקלים.
בתי המשפט קבעו, כי פנימיה של מוסד חינוכי מהוה "בית מגורים" נוכח לשון החוק ותכליתו, וכי יש לראות בכל חדר בפנימיה בית מגורים אחד, ואת כל מי שהתגורר באותו חדר בפנימיה כזכאי למענקים על פי החוק. מאחר שריבלין חלק את החדר בפנימיה עם שני תלמידים נוספים, הוכרה זכאותו אך לשליש ממענק דמי השכירות וההתארגנות. עוד נקבע, כי מדובר במגורי קבע, תוך שבית המשפט עורך הבחנה בין מגורים בפנימיה של ישיבה גבוהה - לבין מגורי סטודנט או חייל, הקצובים בזמן.
השופט רובינשטיין הכיר בכך שיתכן שהערעור אותו הגישה המדינה מעלה שאלה עקרונית, כזו המצדיקה מתן רשות ערעור, אולם ציין כי מתן רשות שכזו יגרום לדיון בגלגול חמישי בתביעה, לאחר שזו נידונה בוועדה, נידונה פעם נוספת בוועדה, נידונה בבית משפט השלום ונידונה פעם רביעית בבית המשפט המחוזי.
השופט הוסיף, כי מסקנות דו"ח מצא שפורסמו אך לאחרונה, תומכות גם הן בגישה מקלה לבחינת הזכאות לפיצויים בגין חוק ישום תוכנית ההתנתקות. "החובה המוטלת על המדינה כלפי המפונים מעוגנת בחוזה האזרחי הבסיסי שמבטיח את זכויות האדם של כל אזרח במדינה, קל וחומר אזרח שהמדינה עצמה היא שהפכה אותו לפליט במולדתו" ציטט השופט את דו"ח מצא.
עוד הוסיף השופט, כי "במקרה דנא מעידה על קביעות מגורי המשיב גם התקופה הארוכה יחסית של הימצאותו בגוש קטיף, המצביעה על התקשרות למקום מזה והמשך המגורים במקום לאחר הנישואין מזה; המשיב הגיע לישיבה לפרק זמן שאינו קצוב בזמן ובמהלכו קיים שם חיים, שילם שכר דירה לישיבה ובילה שם את עיקר זמנו. דומה אפוא כי המקום היוה לו מקום מגורים קבוע, כפי שציינו בתי המשפט הקודמים", וכאמור דחה את הערעור.