בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי "ניתן להכיר בטיפול מתחומי הרפואה המשלימה כ"ריפוי" ו"טיפול רפואי" להם זכאי נפגע עבודה על פי חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו".
את התביעה הגיש גבר בן 51, אשר נפצע בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה, ואשר תבע מקופת החולים הכללית ומהמוסד לביטוח לאומי להשתתף בהוצאות טיפולי שיאצו והידרותרפיה, אליהם הפונה ממרפאת הכאב בבית החולים שיבא בתל השומר.
בית הדין האזורי לעבודה קבע, כי טיפולי רפואה משלימה אינם יכולים להיחשב ל"ריפוי" ו"טיפול רפואי", כפי שאלו מוגדרים בחוק הביטוח הלאומי.
שופטת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, קבעה כי "מן הבחינה הלשונית, הוראות החוק והתקנות אינן שוללות הכרה בטיפולים מתחום הרפואה המשלימה כטיפולים הבאים בגדר התיבה "לרבות" בהגדרת המונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי".
לדברי השופטת, "על פי עקרון ההתאמה לשינוי העתים במסגרת הפרשנות התכליתית, ניתן לראות במונחים "ריפוי" ו"טיפול רפואי" ככוללים טיפולים הניזונים ממגמות חדשות ומהתפתחויות בענפי הרפואה ומקצועות הבריאות השונים. בהתחשב בשינוי העיתים ובמסגרת הפרשנות התכליתית הדינאמית אף יינתן משקל ניכר למגמת ההתרחבות המסתמנת בהכרה המקצועית הלגיטימית בענפי הרפואה המשלימה בישראל ובמשפט המשווה בעולם".
את הדברים סייג נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, אשר קבע כי "יש לתחום באמצעות קריטריונים משפטיים את סוגי הטיפולים מתחום הרפואה המשלימה להם זכאי נפגע עבודה, כפי שמציעה חברתי. המדובר בקריטריונים המשפטיים הקבועים בחוות דעתה של חברתי סגנית הנשיא ובקריטריונים נוספים, מעין אלה: ההכרה של הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות בטיפול הרפואי המבוקש, רישוי הטיפול, הסדרתו בדין, הזיקה בין הטיפול המשלים המבוקש לטיפול הקונבנציונאלי, זהות הגוף המעניק את הטיפול וכד'".