שופטי בית המשפט העליון, אדמונד לוי, סלים ג'ובראן ויצחק עמית, דחו את ערעורו של הרוצח השכיר ירון סנקר על הרשעתו ברצח חיים שבי ותומר שבת וכן בניסיון לרצח ובשוד מזויין.
את עיקר ערעורו השתית סנקר על הטענה, לפיה העדויות שנגבו ממנו אינן קבילות, זאת מאחר והתחבולות בהן השתמשו החוקרים הינן תחבולות פסולות.
בין השאר דחה בית המשפט את הטענה, לפיה הובטחו לסנקר, אשר היה שרוי במצב רוח ירוד, הטבות שונות, זאת במידה ויודה להאשמות נגדו. השופטים קבעו כי ההטבות ניתנו לסנקר לאחר שזה כבר הודה, זאת במטרה לעודד אותו לאחר שסיפר את אשר על ליבו.
עם זאת, הצטרפו השופטים לביקורת שופםטי המחוזי על התנהלותו של אחד החוקרים, אשר כללה שיחות אישיות ממושכות; טיולים לחוף הים; וכן הפגשתו של סנקר עם בני משפחתו.
השופטים הזכירו, כי "כדי למלא את תפקידם רשאים חוקרי המשטרה, ולעיתים אף חייבים, לעשות שימוש בתחבולות. אמנם, הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות אין משמעו כי כל האמצעים כשרים, אולם אין להיתמם ולדרוש כי חוקרי המשטרה לא יעשו שימוש בתחבולות, שכן כפי שכבר נקבע בעבר "חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי".
בהמשך דנו השופטים בשאלה, האם השימוש שעשתה המשטרה ברב מתחזה פגע בזכויותיו כנחקר, וקבעו כי לא כך הוא. "אין בפנינו מצב של חשוד ששתק לכל אורך החקירה, ורק לאחר שנפגש עם מי שחשב כי היא דמות דתית החליט לפתוח את סגור ליבו".
עם זאת ציין השופט עמית, כי על אף שההודאה שהושגה בעקבות הפגישה עם הרב המתחזה היא הודאה קבילה, הרי שעצם התחבולה היא תחבולה בעייתית, זאת עקב החיסיון החוקי שנקבע בחוק ליחסי כהן דת ומתוודה.
לאור כל זאת דחו השופטים את ערעורו של סנקר והותירו את הרשעתו על כנה.