בטורו השבועי ב"מעריב" מספר העיתונאי קלמן ליבסקינד על השילוב ההרסני בין מוטיבציית פעילי השמאל, בורות העיתונאים ושקרי הבדואים, "אחד עשר מבני אבן ושלושים וארבעה פחונים הקימו הבדואים סתם כך, בלי אישור, על קרקע המוחזקת על ידי המדינה. אחרי שנים ארוכות ומאבקים משפטיים מתישים הגיעה המדינה לאכוף את החוק".
"בשטח הסתובבו כמה עשרות פעילי שמאל קיצוני ואנרכיסטים, שהוקפצו בהודעת SMS. חוסר התקשורת בינם לבין הבדואים, שלהם באו לסייע, בולט לעין. לא מתערבבים, לא מדברים, לא משתפים פעולה. הבדואים התפנו כמעט ללא מחאה. הצעקנים הבולטים היו דווקא היהודים. לשוטר שחום עור הם קראו לחזור לאתיופיה. קצין אחר קיבל הסבר על הדמיון בין חוקי המדינה לאלו של נירנברג", סיפר ליבסקינד.
לדבריו, "כל בדואי שנתקל בעיתונאי עם מיקרופון סיפר באמונה יוקדת שהוא מתגורר במקום כבר עשרות שנים. כל מי שיש לו מושג קטן על מה שקורה בשטח יודע שלפני שמונה שנים לא היה כאן אפילו אוהל. הבעיה שלרוב העיתונאים חסר המושג הקטן הזה".
"כך, לדוגמא, יכול היה עבדאללה אבו מדיר'ם לעמוד מול חבורת כתבים ולעורר רחמים כשהוא מדבר על המדינה שהשאירה אותו ואת משפחתו בשמש הקופחת בלי קורת גג. הוא מדבר והפנקסים סובלים הכל. כי כמה מאתנו יודעים שהאיש, שהגיע ל"נחלת האבות" הזו שלו רק לפני שנים ספורות, מחזיק ברהט, בסמוך לווילה שלו, מרצדס שעולה יותר ממיליון שקל? וכמה מאיתנו - שמזילים דמעה על סיי'ח, הדוד שלו, שהבית שלו נהרס על ידי שופל אכזר שהותיר אותו הומלס - יודעים באיזו וילה ענקית הוא יושב בשכונה 25 ברהט?", הוסיף ליבסקינד.