העיתונאי קלמן ליבסקינד מתייחס בטורו השבועי בעיתון "מעריב" להתייחסותה של התקשורת להחלטת הממשלה להחזיר את ילדי הזרים לארץ מוצאם.
"כל מי שקרא עיתונים, שמע רדיו או צפה בשבוע האחרון בטלוויזיה יצא, בהכרח, עם תובנה אחת ברורה: כולם בישראל מוכנים להיאבק כדי להשאיר פה את העובדים הזרים הבלתי חוקיים. כו-לם. לאף אחד אין בעיה איתם. לאף אחד לא מפריע שהמדינה תפתח את שעריה בפני כל מי שבא לו. לאף אחד, חוץ מלאלי ישי ולעוד כמה חרדים הזויים וימניים קיצוניים (או להיפך).
ואז פירסם בסוף השבוע ערוץ היהדות של YNET סקר שהזמינה עמותת "גשר" בנושא. ומה מתברר פתאום? הפתעה. רוב מוחץ של אזרחי ישראל דווקא מתנגד למתן אזרחות לילדי העובדים הזרים ותומך בהוצאתם מהארץ", כותב ליבסקינד.
"רגע, אתם בטח שואלים ממש כמוני, אז איפה התחבא השבוע הרוב המוחץ הזה? איך לא שמענו את עשרות האחוזים שבסקר השיבו שהשארת ילדי העובדים הזרים בישראל תהפוך אותנו ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה? התשובה לכך, כמובן, פשוטה. לא שמענו אותם כי איש בתקשורת לא חשב שצריך לתת להם לדבר. אז מה אם הם הרוב?
אבל לא רק בסתימת פיות עסקינן, אלא במניפולציות שקריות של ממש. קחו, לדוגמא, את מספר המועמ
כשציינו חמש שנים להתנתקות, אף עיתון לא היה מוכן להשתמש בביטוי הזה כדי לתאר את מה שעברו אנשי גוש קטיף. "החלטה לגיטימית של ממשלה לא יכולה להיקרא 'גירוש'", שיקרו כלי התקשורת לעצמם ולאנשי קטיף.
דים לגירוש. בתקשורת מדברים כל הזמן על 400 ילדים. "לדמוגרפיה היהודית לא יקרה כלום אם ישארו כאן עוד 400 איש", טוחנים לנו כל הזמן בראש. 400? איך בדיוק 400? קודם כל צריך לזכור שבהחלטת הממשלה אושרה הישארותם של 800 אחרים, נכון? כלומר, אנחנו כבר מדברים על 1200 ילדים. ומכיוון שאין לאף אחד כוונה להשאיר אותם כאן בלי אבא ואמא, הרי למספר הזה של הילדים צריך להוסיף עוד מספר כפול של הורים. אם כך, הגענו כבר ל- 3600. אז למה כל הדיון עוסק ב- 400?
וכמה פעמים שמעתם בימים האחרונים על "הלחץ הציבורי" על הממשלה להשאיר את שאר הילדים. הרי לכל אחד ברור, עיין ערך הסקר שהזכרתי, שאין שום לחץ ציבורי. יש לחץ של חבורת עיתונאים. הא ותו לא", כותב ליבסקינד.
עוד כותב ליבסקינד "והטרימינולוגיה,הו הטרימינולוגיה. מאות פעמים הופיעה השבוע בתקשורת המילה "גירוש" על הטיותיה השונות. לפני כמה שבועות, כשציינו חמש שנים להתנתקות, אף עיתון לא היה מוכן להשתמש בביטוי הזה כדי לתאר את מה שעברו אנשי גוש קטיף. "החלטה לגיטימית של ממשלה לא יכולה להיקרא 'גירוש'", שיקרו כלי התקשורת לעצמם ולאנשי קטיף. אז אולי מישהו יכול להסביר לי למה כשזורקים מהבית עשרת אלפים איש, שומרי חוק, קוראים לזה "פינוי", כאילו מדובר בהורדת שאריות אוכל מהשולחן אחרי הארוחה, וכשאוכפים את החוק על חבורת עבריינים מהתפוצות מדובר ב"גירוש" אכזרי? ובכלל, מה קרה לה, לדאגה התקשורתית לשלטון החוק, זו שאנחנו מרבים כל כך להזכיר בכל פעם שאנחנו עוסקים ביהודי השומרון? איך יכול פתאום רזי ברקאי לאחל לצעיר, שנמצא כאן באופן בלתי חוקי, שיישאר איתנו? ואיך יכולה השחקנית נעה מימן לזכות בראיון מפרגן ב'ידיעות אחרונות', רק כדי לספר שהצטרפה לארגון שמגייס משפחות שיחביאו בביתן מועמדים לגירוש? תארו לעצמכם מה היתה מעוללת התקשורת למי שהיה מעז להודיע על הקמת ארגון מקביל, שיסתיר את מי שמפרים את צו הקפאת הבניה. גם הוא היה מקבל חיבוק תקשורתי? קדחת. אז מי, לעזאזל, מחליט כאן איזה חוקים צריך לכבד ואיזה דווקא נורא רומנטי לרמוס? מועצת העיתונות? אגודת העיתונאים?". לבלוג המלא של ליבסקינד לחץ כאן.