"וירא את הקיני, וישא משלו ויאמר. איתן מושביך, ושים בסלע קנך".
נבואה זו של בלעם לזמן "אחרית הימים", מבטאת את יחסם המיוחד של העם הקיני- בני יתרו- לעם ישראל. הם יושבים בנו, ושמים את מבטחם עלינו. ועם ישראל- גור אריה יהודה הקם על רגליו- משענת בטוחה היא לכל הנאמנים לו.
כבר מיני קדם, היו לעם הקיני תכונות מיוחדות.
מחד גיסא, על פי מנהגם, שפתם, מלבושיהם והתערותם בגויים, הם היו כגויי הארצות וכמשפחות האדמה. הם לא היו חלק מעם ישראל. בחיי היום יום, הם היו מעורבים אפילו בין הגרועים שבשונאינו. כך, כאשר שאול נלחם בעמלק, הוא מוצא את בני הקיני גרים בשכנותם של העמלקים. "ויאמר שאול אל הקיני, לכו סורו מתוך העמלקי, פן אוסיפך עמו".
מאידך גיסא, בשעת הצורך הם ידעו לסייע ולעזור לנו. דוגמא מפורסמת לדבר היא יעל – אשת חבר הקיני- אשר תקעה את יתד האוהל ברקתו של סיסרא, ובכך הביאה תשועה גדולה לישראל.
ואכן, תכונתם זו של הקיני, שלפי מראיהם והתנהגותם היום יומית כגויים, היא זו שגרמה לסיסרא לחשוב שבאוהלה של יעל הוא יוכל למצוא את מנוחתו. מחשבה שהביאה אותו אל מפלתו, שבה מצא את מנוחתו האחרונה והנצחית.
"וסיסרא נס ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני". אמון שהביא את סיסרא לשתות אצלה חלב, שעימו הוא נרדם אל מותו.
גם בימינו, הדרוזים בני העם הקיני ממשיכים את מסורת אבותם. מחד גיסא הם דוברי ערבית, ונראים כמעורים בין אויבינו הערבים הרוצים לגזול מאיתנו את ארצנו, אך מאידך גיסא הם משרתים בצה"ל, ומשמשים כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל.
נאמנותם זו, והכרתם על פי דתם את זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, הביאה לברית דמים בין העידה הדרוזית לבין עם ישראל. ברית המתבטאת בגיוס חובה לצה"ל המוטל על בני העדה הדרוזית (כמו היהודים), ובמאות חללים בני העדה שנפלו במערכות ישראל למען מדינת ישראל.
רוחות חדשות נושבות לאחרונה בין צעירי העדה. רוחות המבטאות פריקת ריבונותה של מדינת ישראל, והזדהות עם המאבק הלאומני הערבי. מקרים רבים מכמה וכמה כפרים דרוזים מבטאים זאת. המפורסמים שבהם היו אירועים ציבוריים רבי משתתפים, שאליהם מצטרפים אירועים רבים מקומיים של פגיעה ביהודים.
לפני מספר שנים התחדש הישוב היהודי בפקיעין. פקיעין המפורסמת כישוב יהודי קדום, סביב מערת הרשב"י, עץ החרוב והמעיין שמתחתם. ישוב יהודי קדום, שמימי בית שני לא פסק בו הישוב היהודי בארץ ישראל, ע"י משפחת זינאתי, שלא גלתה מן הארץ מעולם. ישוב יהודי קדום, שאמנם כעת הוא כפר דרוזי, אך בשנים האחרונות הישוב היהודי הלך והתחדש ע"י כמה משפחות חלוצות, שגרו סביב מרגלית זינאתי, הנצר האחרון למשפחה השורשית, וסביב בית הכנסת שיסודותיו עתיקי יומין.
לצערנו, הישוב המתחדש לא החזיק מעמד זמן רב. מהומות שפרצו בטענה של אנטנה מיותרת, גרמו לחילוצן של המשפחות היהודיות מפקיעין, מחשש שמא יבולע להן. אספסוף פורע נאבק מול שוטרי יס"מ, ואף חטפו שוטרת אחת כבת ערובה. אותו המון פורע, הגיע גם לביתן של המשפחות היהודיות במקום, עם מבטי רצח בעיניים. תוכניות זדון, שהביאו לחילוץ המשפחות, אך יחד עימו להפסקת הישוב.
לאחרונה התפרסמה פרשת כליאת השוטרים בבית במג'דל שאמס. עשרה שוטרים, שבאו לעשות חיפוש, נהדפו ע"י הדרוזים בני המקום אל תוך בית, ושם הם נכלאו על ידיהם. כאלף איש מבני העדה צרו על הבית, ובהתפרעות אלימה מנעו את יציאתם מן המקום. רק כוחות משטרה גדולים שהוזעקו למקום, הצליחו לחלץ את שוטרי משטרת ישראל, מבין צריהם הדרוזים.
אירועים מפורסמים אלו, מצטרפים אל מקרים רבים מאוד, שבהם הותקפו מטיילים ישראלים מידי תושבי ארץ ישראל הדרוזים. מקרים רבים ונשנים של זריקות אבנים. של הצקות. של התזת גז מדמיע אל עבר פניו של נער יהודי העומד בתחנת האוטובוס. ועוד מקרים רבים נוספים. כעת "אמצעי ההצקה" שלהם הינם במסגרת האמצעים הקיימים בכל מקום (אבנים וכו'), אך התדרדרות בעדתם הינה מסוכנת במיוחד, שהרי רבים מבניה משרתים בצה"ל, מה שמביא לידיהם נשק רב, ובאישור...
כאשר מדברים עם נכבדי העדה, הם מתנערים ממעשי הצעירים, ומבקשים שלא יפרסמו את האירועים ה"מקומיים", הכוללים, כאמור, זריקות אבנים, מכות ושאר התנכלויות. הם אינם רוצים להוציא שם רע לעדתם, והם עדיין רואים את עצמם כאזרחים נאמנים של מדינת ישראל, החפצים להיות שוי זכויות, ומוכנים "לשלם" על כך בהיותם "שווי חובות".
אך המציאות בשטח, כבר "גדולה עליהם". המקרים, כבר אינם "מקרים חריגים שלא מייצגים". זה קורה כבר יותר מידי הרבה פעמים, וביותר מידי הרבה כפרים דרוזים. המצב כבר הגיע, שעת ביקור בקברי צדיקים בכפריהם, בהחלט מומלץ על קבוצה גדולה ואולי אפילו נשיאת נשק.
האירועים ההמוניים בפקיעין ובמג'דל שאמס, מחמירים את העדות, כי גם לא מדובר בכמה צעירים שלנכבדי הכפר אין עליהם שליטה. מדובר בתהליך שכבר קנה לעצמו שורשים עמוקים, על פני אוכלוסיה רחבה, העושה זאת בריש גלי, ללא בושה מנכבדי העדה, וללא חשש וללא מורא משלטונה של מדינת ישראל.
מה הביא את הדרוזים למקומם הנוכחי?
מה גרם להם, להיהפך מאזרחים נאמנים המוכנים לשלם מחיר כבד למען הגנתה של המדינה, למוכנות מעשית הצטרף לאויביה?
דומני, שלא אחטא אם אומר שמדינת ישראל הביאה אותם למקומם החדש.
מדיניותן של ממשלות ישראל בעשורים באחרונים, המנסה למצוא חן ולרצות את אויביה, גם על חשבון בני עמה ובוגדנות בנאמניה, הביאה אותם למסקנה שלא שווה להיות נאמן למדינת ישראל. מסקנה הגורסת, שאם הם יתנהגו אויבים, הם יקבלו הרבה יותר.
יריעת הדוגמאות היא ארוכה, אך דוגמא אחת - אי אפשר שלא להתעלם ממנה:
חיילי צד"ל, שחלקם הינם דרוזים אזרחי מדינת לבנון, היו בעלי ברית נאמנים לצה"ל בהגנתו על הגבול הצפוני של מדינת ישראל. במשך כעשור וחצי הם הקיזו את דמם במלחמה נגד החיזבאללה, ובכך חסכו דם רב של יהודים. והנה בבבת אחת, צה"ל נסוג מלבנון בשנת תש"ס, והפקיר אותם ל"חסדי" החיזבאללה. הפקרה שהביאה את אויביהם לעשות בהם שוד, ביזה, השפלה ורצח.
אז אם לאויבים עושים מחוות, ואת הנאמנים מפקירים לאנחות, לא כדאי להיות נאמן. זה פשוט לא שווה.