העיתונאי קלמן ליבסקינד תוהה בטורו השבועי בעיתון מעריב על יחסה הדו פרצופי של התקשורת לרעייתו של ראש הממשלה, "מאז ששרה נתניהו הפציעה בחיינו, לא נתנה לה התקשורת רגע של נחת. היא היתה המכשפה האולטימטיבית. אשה רעה ונקמנית שמשליכה נעליים על עוזרות הבית וצורחת עליהן כשהסדין לא מתוח, שמנהלת את בעלה ובאמצעותו את כל המדינה. כשהיא הופיעה לצידו חשבנו שהיא סתם נדחפת, כשהותירה אותו לבד, הסברנו שאין בה טיפת רגישות".
"השבוע, אחרי כמעט עשור וחצי, הגיע המהפך. הוא קרה ברגע. באבחת מכתב אחד קטן ששלחה לשר הפנים, אלי ישי, ושבו ביקשה להשאיר בארץ את העובדים הזרים המיועדים לגירוש. לכאורה, הפעם באמת מדובר בתחיבת חוטם לא עניינית. שהרי הממשלה ישבה, דנה, הצביעה והחליטה. אז מה היא נדחפת עכשיו? אז זהו, שהגברת נתניהו למדה, אמנם באיחור גדול, שאפשר להידחף ולהישאר בחיים. הכל תלוי, כמובן, לאיזה צד נדחפים. הפעם התלבשה הפנייה של הגברת הראשונה כמו כפפה על הקמפיין שמנהלת העיתונות בעניין העובדים הזרים", טוען ליבסקינד.
לדבריו, "עכשיו, כששרה נתניהו מצטרפת, היא כבר לא שרה המתערבת. היא כבר משלנו. אשה מתחשבת, רגישה, הומנית. עיתונאים שהעליבו אותה במשך שנים נעלבו פתאום בשבילה כשהשר ישי סרב לשנות בגללה את המדיניות. כך לא מתייחסים לאשת ראש ממשלה, רטנו. "תגיד", שאל בשיא הרצינות אחד המראיינים את שר האוצר, יובל שטייניץ, "אתה ממשיך לתמוך בגירוש למרות פנייתה של שרה נתניהו?".
"עכשיו, תארו לעצמכם מה היתה עושה התקשורת לגברת נתניהו לו היתה פונה במכתב דומה אל שר הבטחון, אהוד ברק, ומבקשת ממנו להימנע מהריסת מאחזים. שוב מתערבת, הנודניקית, הא?", תוהה ליבסקינד לסיום.