למען האמת, אני לא משחררת ילד לעמל יומו לפני שאני מניחה יד על ראשו ומברכת אותו. ברכת כהנים, וגם מוסיפה לפי הצורך תפילה קטנה על הצלחה בבחינה, על פתרון לבעיה חברתית שהתעוררה, על שקונפליקט שיש אצלו ביחס למורה מסוים יגיע ליישוב דעת ולפתרון טוב. חייבים לעטוף את הילד בתפילות. ילד שלא עטפת בתפילה קטנה לפני שהוא יצא מהבית למעשה יצא ערום. את חייבת לתפור לו מעיל של תפילות, כמו שעשתה חנה עם שמואל בנה.
אפרופו "לעטוף", אחת מנקודות הזמן היותר מתוקות לעשות זאת היא בשעת עטיפת ספרי הלימוד. יש אמהות שחושבות שזו מטלה מעצבנת. עבורי זה זמן מיוחד של תפילות. תפילה לעני כי יעטוף, אני קוראת לזה, כי באמת קניית ספרי הלימוד מרוששת משפחה ממוצעת.
תמיד קמות הנשים הפרקטיות וממליצות לי על ספרי לימוד משומשים. באמת תודה – עד היום כואבת לי הזרוע - לא לקנות ספרי לימוד משומשים. עד היום כואבת לי הזרוע מהמחיקות של ילדותי. "עד שאת לא מוחקת את הספרים הישנים, לא היה לך כסף לחדשים", היו משננים באוזניי, וקונים לי... משומש.
בגלל זה אני קונה לכל הילדים שלי ספרי לימוד גְ'דיד. הכי חדשים, הכי יפים. לא סובלת ספרים משומשים (עם "ילדותנו" הוא מהילדות של סבתא שלי). אני קונה להם עטיפות חדשות, מחקים הכי משוכללים, מחברות הכי מקושטות, יומנים מיכל נגרין (השנה לא הוצאנו יומן. מה לעשות. בשנה הבאה בע"ה).
למה אני משקיעה?
א. כי לימודים זה הכי חשוב!
ב. כי הוצאות לימודים הן על הקב"ה. "זה לא אני משלמת, זה הקב"ה", אני מיידעת את הילדים שלי (ומבקשת שירשמו על הקבלה "הקב"ה").
אם כן, מה תתפללי ותבקשי עבור ילד שהולך לבית הספר?
חן!
גיסתי מורה בישראל. שאלתי אותה "תגידי, את אוהבת את כל הילדים בכיתה?"
"לא אותו דבר", ענתה. "יש את הילד הזה שתמיד נכנס לך ללב ומזכיר לך את בעלך/ אחיך / הבן שלך. ויש ילד אחר, שמהיום הראשון את לא סובלת אותו, כמה שלא יימרח עליך".
תראו מה זה מורים.
יש ילד שנכנס ללב, ויש ילד שלא. לכן – להתפלל שיהיה לו חן. "שהילד שלי ימצא חן. שבשנייה שהמורה תראה אותו היא תידלק עליו".
חברים!
ילד בודד לא לומד. מי שבודד לא מצליח ללמוד כי הוא מרגיש לא שווה - חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ.
בכדי שלימודים ייכנסו לראש, ילד צריך להרגיש שווה, להרגיש ראוי; חֶרֶב אֶל גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ .
"להרגיש ראוי" - זו הרגשה שיש רק לילדים עם חברים.
אמרתי את זה באחד משיעוריי. ניגשה אלי ילדה מתייפחת בת 16: "ימימה, כל השנה לא למדתי - רק מהבדידות".
"תתפללי על חברות, ושאמא שלך תתפלל על חברות", אמרתי לה. יהי רצון שתצליח, המסכנה. כמה קשה לראות ילדה (וגרוע מכך – נערה) שאין לה חברות, לפחות חברה אחת טובה. לבקש שיהיו להם חברים, וחיי חברה טובים.
שיצטיין!
תראו איזה דבר פרשת "שופטים" מלמדת אותנו. היא מציגה בפנינו שלושה שפטוּרים מהמלחמה:
מי שהתארס וטרם התחתן,
מי שבנה בית וטרם עשה חנוכת בית
ומי שנטע כרם וטרם נתן מעשר ממנו.
מדוע שלושת אלה פטורים מלהשתתף במלחמה? מה הקשר?
מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ?
יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה - וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ.
ילֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה - וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ.
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָה?
יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה - וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה .
ההסבר מדהים: החשש הוא שמישהו אחר יתחתן עם האישה שאירסת; שמישהו אחר יתן מעשר מהכרם שלך; שמישהו אחר יגור בבית שלך.
"פן ימות במלחמה" – זה פחד סביר. אבל הפחד הגדול הוא מהתחרות. שאיש אחר יבוא ויקבל הכל – במקומך.
אומרים חז"ל: יותר מהפחד למות, הפחד הוא מתחרות. אחרי המוות הוא עוד יפקח עין: "אם תיגע באישה שלי, אהרוג אותך".
תחרותיות היא פחד מניע, פחד שנותן כוח, דלק וחיות. יהי רצון שהילד ירגיש שהוא "שפיץ" במשהו, ו/או ישאף להיות שפיץ. בחיי החברה שלו, בספורט, בלימודים, במקצוע אחד מתוך כלל המקצועות... שהתחרותיות תניע אותו להצטיין ולהגיע רחוק. לבקש - שיהיו מצטיינים.
כן, אנחנו בעד הצטיינות וגם בעד תחרותיות – במידה.
שיבין!
וחז"ל ניסחו בתפילה את המילים הנפלאות ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל. והרי לא מבינים בלב, אלא בשכל? לא נכון, מדייקים חז"ל. הבנה זה עניין של רצון. הילד שלך לא לומד כי הוא חושב "מי כבר יכול ללמד אותי"? כמה מפסידים מהתפיסה השוויצרית הזו.
הלב הפתוח קובע את הרצון. הענווה שמקורה בלב קובעת את הרצון. ועל כן, ההבנה, השכל וההשכלה מקורם בלבו של התלמיד. אם הלב מכוון על מצב של תלמידוּת, הילד יצליח בע"ה.
אשר על כן, עלייך להתפלל שתהיה לו ענווה להיות תלמיד.
שירצה להיות תלמיד!
ילדינו, שיהיו רק בריאים, מפוצצי גאווה (בהכללה כמובן). לכן הם לא לומדים. "הרב הזה מעצבן", הילד מסוגל לומר לך. "והמורה הזאת – היא סתם לא יודעת מה שהיא מדברת".
מה עושים?
קודם כל – לעולם לא לדבר עם הילדים לשון הרע על המורים שלהם. אף פעם אף פעם. זה יוצר נזק נוראי, ויולד ילד שלא מוכן לקבל מעט חכמה מאף אחד. בעתיד הוא גם לא יסכים לקבל משהו מכם, הוריו היקרים. היזהרו והישמרו מלהשמיע ביקורת על המורה באוזני הילד. עדיף תמיד לשתוק (זה לא אומר שלא פועלים ועושים. אבל יש את החזית שאנו מפגינים בפני הילד שלנו, ויש את החזית הלגמרי-נפרדת שאנו מנהלים מול הרב בשעת הצורך).
דעו לכם, אנחנו מגדלים ילדים מה-זה שוויצרים. אמהות לא מבינות: "איך יכול להיות שברגע שהוא עזב בית ספר והגיע לאקסטרני הוא מקבל 100 בהכל?"
כי זה הוא. בעצמו. עכשיו, שהוא אקסטרני, יש לו הצדקה (לכאורה) לחשוב שהכל בא ממנו ומשכלו הגאוני. זה נכון שיש לך שכל, אבל יכולת להשתמש בו גם בבית הספר הרגיל שהיית בו, אילו רק היית מבין שאתה תלמיד ואמור לספוג משהו מהמורה.
וכבר אמר החכם באדם: לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ .
שיחזור בריא ושלם בנפש ובגוף!
כמה זה חשוב. ואין צורך להוסיף.
************************
לחברתנו יש בן שעבר השנה כל כך הרבה טראומות בבית הספר שלו. היא כל כך חרדה לו. היא שוחחה עם מלכי נתנאל, אמו של יונתן נתנאל הי"ד שנהרג במבצע "עופרת יצוקה". וכך כתבה לה מלכי: "כשיש התקדמות יש מאבקים, יש עליות וירידות, ומתוך כך עולים קומה. ואילו המוות הוא סופי, אבל כשהכל קם לתחיה ועם ישראל חוזר לארצו, לבריאותו, לעצמאותו יש בעיות.
כך גם עם חיינו וחיי ילדנו. יהונתן נהרג. אין יותר מאבקים. הכל שקט, הכל דומם, יש רק געגוע וכאב. אצלכם יש חיים ויש קשיים. הכל ניתן לשינוי ותיקון. בנך, שיבדל לחיים טובים וארוכים, חי וקיים; נכון - עם בעיות וקשיים. אבל יש תקווה. צפויות לך עוד שנים רבות של נחת ושמחה ממנו ומשאר הילדים. צריך להתהלך מתוך אמון ואהבה. בטחון ושלווה".
באלול אסור לנו לשכוח לבקש חיים. כמה זה חשוב, כי החיים לכשעצמם בעלי ערך סגולי.
מה תעשי בכל בוקר? תלווי את הילד בדרך. עד לדלת, עד למדרגות, עד למעלית, על לכניסה לבניין. לוויה כזו (לשון "ליווי") מצילה מלוויה אחרת, ה' ישמור.
בפרשת "שופטים", כשמישהו מת בשדה, אנשים צריכים לבוא, לשטוף את ידיהם, לשחוט עגלה ערופה ולומר יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה .
רגע, מי בכלל חשד בכם שהרגתם אותו?
מבאר רש"י את חששם: שלא פטרנוהו בלי לוויה (ליווי) . לַווי כל ילד וילדה שתי פסיעות מחוץ לדרך, עם תפילה וברכה ענקית באמתחתו.
* * *
מה עוד תגידו לילדים? וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. "השנה יהיה לך שינוי", תעודדי אותו. "השנה יהיה אחרת". וְדִבַּרְתָּ בָּם - הדיבורים שאתם מדברים על ליבו (במיוחד דיבורי-אמונה שמגיעים מאמא) נוסכים בילד/ילדה כל כך הרבה כוחות.
ואתם ההורים, בתפילת "שמע" במילים ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, בקשי על הילד שידע לעשות "וַיִחד" (להתייחד) עם הלימוד שלו, עם שיעורי הבית שלו, עם החברים שלו. שלא יפתח בעיות קשב וריכוז. שידע למקד את תשומת ליבו בלימוד.
עריכה: יקרת פרידמן
את שיעורי הרבנית ימימה ניתן לקבל במייל דרך "פרשה ואשה" www.parasha.org