בוקר. אני צריכה לצאת לעבודה. מעירה את הילדים. הם לא קמים. שוב מעירה. לחץ... שותה קפה ומכינה כריכים תוך כדי. תקום כבר. למה את לא רוצה את השמלה הזו? תתלבש ותבוא לאכול. לחץ...תנעל נעליים. אני לא יודעת איפה הן. תחפש מהר אני צריכה לצאת. למה את בוכה? לא רוצה קוקו נעשה צמה. יללה בואו כבר לאוטו...
החנייה שוממת אני האמא היחידה בשעה כה מוקדמת בחוץ. גם במעון אין הרבה ילדים. הבת שלי הגיעה ראשונה, הבן שלי משוחח עם המאבטח של בית הספר מחכה שחבריו יגיעו.
השעה 15:00 מנסה לצאת מהמשרד באלגנטיות, עמיתיי ממשיכים לעבוד ואפילו לא מסתכלים על השעון, עוד מייל עוד טלפון, אם אצא עכשיו אאחר למעון. שוב לחץ...במעון המטפלת כבר מחכה לי עם הבת שלי. הגעתי אחרונה. איפה כולן?
ביום החופשי שלי מתברר היכן האמהות האבודות. יוצאות עם הילדים בבוקר בנחת לגן, אוספות אותם בשעה 13:30. אחת מהן לא עובדת - לא משתלם לצאת מהבית ולסדר מעון וצהרון לארבעה ילדים. כמה משכנותיי בחופשת לידה שהוארכה מאוד. עוד אחת אחרת סטודנטית. "רק" אני יוצאת מדי בוקר לעבודה ומצליחה לאסוף את הילדים בארבע, גם זה אחרי שחתכתי מוקדם. (כן! זו לא טעות! מוקדם!).
איזה כיף לאמהות האלו, הן רגועות, מגדלות את הילדים בנחת, לא צועקות בבוקר מרוב לחץ כשהילדים מתעקשים לעשות הכול כל כך לאט...
אני חושבת על שעות הבוקר בהן הן מסדרות את הבית, מקפלות כביסה, מכינות ארוחה חמה ומזינה לילדים, אולי אפילו קוראות איזה ספר טוב. ואז נזכרת שאתמול בשעה 23:00 בלילה בישלתי ארוחת צהרים למחר ושטפתי את הרצפה, אחרי שקיפלתי את הכביסה צנחתי למיטה. נותרו לי רק 6 שעות שינה.
בבוקר אחד חם ומהביל נקלעתי ליום שלם עם הילדים בבית. משימה פשוטה לאשת קריירה כמוני? לא בטוח.
ככל שהיום הלך והתארך הבנתי שלשלוח ולענות לעשרות מיילים, לענות לטלפונים פשוט הרבה יותר מלהעסיק שני ילדים.
הבוקר נפתח בקול ענות חלושה, רציתי לישון קצת, לא לקום בשש בבוקר, יש חופש, לא ממהרים לשום מקום. בשבע שמעתי פעם ראשונה את צמד המילים הנפלא – משעמם לי... ניסיתי למשוך קצת זמן ושלחתי אותו למחשב. זה החזיק רבע שעה – "אני רעב! תקומי להביא לי קורנפלקס...".
יצאתי מהמיטה, גם הקטנה התעוררה. "גמרתי לאכול, משעמם לי". החלטנו לאפות יחד עוגיות, מהר מאוד הם איבדו עניין בלקרוץ צורות, נותרתי עם בצק שמחכה להיכנס לתנור, המון לכלוך במטבח ושני ילדים משתוללים. טוב, נעשה יצירה, שוב לכלוך ובלאגן וילד לא מרוצה שהיצירה לא יצאה כפי שתכנן. אז מה עושים? השעה 10:30 בבוקר בלבד – יום שלם עוד לפנינו.
הוצאנו את כל הפאזלים ובנינו יחד, היה שקט ורגוע, איזה יופי כולם מרוצים. תערוכת פאזלים על הרצפה. השעה 11:00 בלבד. מה עושים? איך מעסיקים ילדים יום שלם?
"אמא, משעמם לי..." קולות בכי. "מה עשית לה?" "היא רצתה להרביץ לי" "היא בת שנתיים..." "משעמם לי...".
פנינו לחוברות העבודה לחופש – עוד רבע שעה עברה. לליבי מתגנבת מחשבה על כול אותן אימהות שנמצאות עם ילדיהן בבית כבר למעלה מחודש. איך הן עושות את זה?
טוב, בטלפונים אני טובה. התחלתי להתקשר לשכנות החביבות. שאלתי כל אחת – מה את עושה היום עם הילדים?
"הבנות גוזרות ומדביקות, עדיין עם פיג'מה ". (יצירה כבר עשינו)
"אולי אחר הצהרים נעשה בריכה, עכשיו חם" (אחר הצהרים? זה עוד המון זמן...)
"הילדים משחקים ממש יפה. הם הקימו מחנה". (מחנה = בלאגן – לא בבית שלי)
"הילדים מקסימים, הכינו ארוחת בוקר וניקו את כול המטבח" (שקרנית)
אז מה עושים? בצער רב הפעלתי את ה-DVD והתחלתי לחשוב על האמהות המקסימות, שנמצאות עם הילדים וככל הנראה משקיעות המון מאמץ בלגדל אותם בנחת, להעסיק אותם שעות רבות, לסדר את הבית ולבשל ארוחות טעימות ומזינות. (כנראה שאין להן זמן לקרוא ספר טוב...).
לא נורא, מחר יום חדש...