שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה, רון סוקול, דחה תביעה לפיצויים כנגד רשות שמורות הטבע, המועצות המקומיות זכרון יעקב וחוף הכרמל ומדינת ישראל , בגין נזקי גוף קשים שנגרמו לצעיר בן 21 ממושב בית חנניה שנפל מצוק המצוי בשטחי שמורת הטבע "חוטם הכרמל", בעת שטייל להנאתו עם חברו.
השופט קבע כי נפילתו ופגיעתו הקשה מצערים ביותר, אולם אין לו אלא להלין על עצמו על שהתפתה לטפס במקום מסוכן וכי לא כל אירוע שבו נגרם נזק לאדם מקים אחריות של אחר לקרות הנזק ולעיתים האשם רובץ לפתחו של הניזוק בלבד.
השופט דחה הטענות נגד רשות שמורות הטבע כי היה צריך לגדר בגדרות נוספות ולשלט בשלטים נוספים את השמורה וכן לגדר את המצוק התלול , מפאת היות הסכנה כה ברורה לעין כל. בהיעדר אחריות של הרשות קבע כי אין כמובן מקום להטלת אחריות על הגורמים שנטען כי נכשלו בפיקוח עליה.
הנער שנפל למרגלות המצוק איבד את הכרתו ונחבל קשות בגופו ופונה ממקום הנפילה במסוק צה"לי לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן כי נפגע פגיעת ראש קשה. לאחר תקופת אשפוז בבית החולים רמב"ם הועבר לשיקום בבית חולים לוינשטיין וגם לאחר שחרורו נותרו לו נזקים קשים כתוצאה מהפגיעה.
בכתב התביעה שהוגש על ידי התובע והוריו נטען כי התאונה אירעה בשל רשלנותן של רשות שמורות הטבע שהינה המחזיקה והמנהלת של השמורה, של המועצה המקומית זכרון יעקב ושל המועצה האזורית חוף הכרמל, בשל רשלנותן בהפעלת סמכויות פיקוח ובקרה על הנעשה בשמורה, ושל מדינת ישראל.
השופט סוקול ציין כי בישראל מקובל לחנך את בני הנוער לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולהכיר את שביליה וכי כך נוהגים בתי הספר לצאת עם תלמידיהם לטיולים רגליים ומרבות לעשות כן תנועות הנוער ששמו את הכרת הארץ בין מטרותיהן. הדבר בולט במיוחד בקיבוצים ובמושבים, כמו המושב בית חנניה בו גדל התובע.
השופט הוסיף כי אין כל ספק שהליכה בשבילי הטבע כרוכה בסיכונים שונים, שאינם מצויים במקומות אחרים, עם זאת אין בכך די כדי להטיל על מי שמופקד על עריכת הטיולים או על שמירת, ניהול ואחזקת אזורי הטיולים, חובה לנקוט באמצעי זהירות שיסירו כל סכנה מהמטייל.
קביעת גבולות חובת הזהירות המוטלת על הרשויות האמונות על שמורת הטבע מחייבת עריכת איזון בין הסיכונים הצפויים לבין המדיניות המבקשת לעודד את הציבור לצאת ולטייל. הטלת חובת זהירות מוגברת ודרישה לנקיטת אמצעי זהירות מחמירים עלולה להביא לכך שמקומות יפים ומיוחדים יסגרו לקהל הרחב או שהעלויות הכרוכות בנקיטת אמצעי זהירות ישבשו את פעולות הרשויות. מאידך, אין להקל ראש בסיכונים הכרוכים בטיול במקום שבו קיימת סכנה למטיילים. יש לצפות כי הרשויות המוסמכות ידאגו לנקיטת אמצעים מתאימים כמו שילוט, גידור ופיקוח.
בנסיבות המקרה קבע השופט , (זאת, לאחר שבצע בקור במקום), כי השניים לא הלכו בשבילים מסודרים, חצו שדות וגדר בקר שחייבה הרמת התיל, התכופפות ואף זחילה על הקרקע או טיפוס מעליה והבהיר איפוא כי לא ניתן לומר שזוהי גדר "מזמינה" וכל בר דעת מבין שמדובר בגדר שנועדה לתחום שטח סגור. יתרה מזו, לאורכה של הגדר מוצבים שלטים קטנים על עמודים עליהם מופיע סמל הרשות ואין ספק כי התובע וחברו יכלו להבחין כי הם חוצים גבול של שמורה וכי אינם "מוזמנים" לחצות את הגדר. כן הבהיר השופט כי לא הייתה חובה על הרשות להציב גדר או חומה שתמנע כל אפשרות כניסה לשמורה שלא דרך השערים, שכן מדובר בשטח רחב ידיים והצבת גדר מסיבית יותר נראית בלתי מעשית. זאת ועוד, המדרון שבין המצוק לגדר משמש גם לרעיית בקר ולצורך כך יש לאפשר כניסה ויציאה של בקר.
השופט סוקול קבע כי בכניסות לשמורה הוצבו שלטים, אשר נרשם בהם בין היתר: "טיפוס וגלישת צוקים – אסורים! [...] הליכה מותרת בשביל המסומן בלבד. [...]" וכי שלט שכזה מצוי גם בשער, המצוי במרחק של כ-400 מ' מצפון למקום חציית הגדר על ידי התובע. לאורכם של השבילים מצויים חיצים המכוונים את ההולכים להמשך השביל. אסף אף אישר כי במהלך הטיפוס הוא ראה את הסימון ולמרות קיומו המשיכו שניהם לטפס במעלה ההר אל עבר המצוק שלא בשביל.
השופט קבע כי לא הוכח שהיה על הנתבעות לנקוט באמצעי שילוט נוספים, שכן בשערי הכניסה השילוט ברור וכל בר דעת המכיר את שבילי הארץ מבין כי עליו ללכת לאורך השביל ולא לסטות ממנו.
השופט קבל את טענת הנתבעות כי הסיכון בטיפוס על המצוק הינו כה ברור עד כי לא צריך היה לצפות את האפשרות שמטייל כלשהו יטפס עליו, שכן בהתאם לחוות דעת המומחים ולבקור במקום -המצוק כה תלול עד כי הוא כמעט ניצב לקרקע וכל אדם סביר מבין שאין לטפס עליו ללא אמצעים מתאימים. לא מדובר בסכנה נסתרת אלא בסיכון ברור וגלוי לכל. ההולך בשביל שלמרגלות המצוק, או אפילו בקרבת השביל אינו צפוי לכל סכנה מהמצוק (להבדיל מההולך בראש המצוק). הצבת שלט שהטיפוס מסוכן לא הייתה מוסיפה מאום, שהרי כל בר-דעת הרואה את המצוק מבין שהטיפוס מסוכן. במקרה הנוכחי נוספה לכך אזהרה מפורשת מפיו של אסף, שהזהיר את התובע שהטיפוס מסוכן. כן הוסיף השופט כי לא היה גם מקום להטיל על הרשות חובה לגדר את כל המצוק מחמת היות הסיכון כה ברור.
לאור האמור דחה השופט סוקול את התביעה כנגד רשות שמורות הטבע וקבע כי בהיעדר אחריות שלה אין כמובן מקום להטלת אחריות על הגורמים שנטען כי נכשלו בפיקוח עליה -דהיינו הנתבעות הנוספות- המועצות המקומיות ומדינת ישראל.