רגע טרם צאתו לארצות הברית, לפתיחת המגעים המדיניים הישירים עם הפלשתינים, הביע ראש הממשלה נתניהו תקווה שימצא שם, בין מסדרונות הבית הלבן, בר שיח שיהיה מנהיג אמיץ. וכדי שנדע באיזה אומץ מדובר העניק נתניהו גם דוגמא: אנואר סאדאת.
אז אמנם בליכוד מאוד אוהבים להתהדר בשלום "שלהם", הסכם השלום שאותו השיג ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, אבל בכל זאת ראוי לעיין מעט בכמה פרטים לפני שמגדירים את האירוע הזה כ"אומץ" מצידו של אנואר סאדאת.
כי מה כל כך אמיץ מצידו של סאדאת בלקבל את כל השטח שאותו ביקש עד הגרגר האחרון? זכור לכולנו איך התעקשו המצרים בחירוף נפש על הקילומטרים האחרונים בחוף טאבה, וכמעט פוצצו את כל הסכם השלום הזה בגלל אותו חוף נידח, ובסוף קיבלו אותו בדיוק כפי שדרשו. הרי לא לאומץ המצרי הזה התכוון נתניהו, נכון?
מה כל כך אמיץ בלהודיע לבגין שעל קן הצרעות ששמו 'עזה' הוא מוותר ומשאיר אותו להתמודדות הישראלית? ומה בדיוק אמיץ בלקבל מרבצי נפט בלתי נגמרים בחצי האי סיני?
ומה בדיוק אמיץ בלדרוש שהישראלים יהרסו את כל הישובים ולא יותירו בהם אבן על אבן, ולקבל את הדרישה במלואה?
ומה, אם יותר לי לשאול, כל כך אמיץ בלקבל מהאמריקאים הבטחה, תמורת אותו הסכם שלום, לשידרוג הצבא המצרי בכלי הנשק המתקדמים ביותר בעולם? לאיזה אומץ בדיוק היה זקוק הנשיא המצרי לשם כך?
ואני לתומי חשבתי שאומץ נבחן בהקרבת גוף ונפש למען משהו, ולא בהסכמה לקבל, ולקבל, ולקבל ועוד פעם לקבל, תמורת פיסת נייר.
ובכן, אם למעשי אומץ שכאלה מייחל ראש הממשלה נתניהו הייתי ממליץ על אבו מאזן לקבל פרס מפעל חיים על נחישות ואומץ, ולהרגיע את נתניהו – אומץ שכזה, אדוני ראש הממשלה, אין לי ספק שתמצא סביב שולחן הדיונים בוושינגטון.
והערה קטנה בשולי הדברים: המונח 'אומץ' לא נפל סתם כך מפיו של נתניהו. יש להעריך, ואולי בלא מעט כאב, שמדובר בעוד מטבע לשון שהצליח יאסר ערפאת להנחיל למזרח התיכון כאשר טבע את המונח "שלום של אמיצים" והמשיך לנהל את הטבח השיטתי ביהודי הארץ הזו.