זה לא היה מזמן. בסך הכול חמש שנים ועוד קצת, כששמענו את נושאי שמו של זכר השואה מטיחים קיתונות של אשם על חלק מעקורי גוש קטיף שהעזו לענות טלאי כתום על דש בגדם בצאתם מבתיהם רגע לפני שכף הדחפורים אכלה בהם ברעב ההרס והחורבן. טענו אז נגדם והסבירו באלף אלפי נימוקים שמדובר בהכחשת שואה, לא פחות, שהרי אם את סמל השואה, טלאי מגן הדוד, עונדים לרגע שכזה של עקירה, קשה ככל שיהיה, עוד יהיה מי שיחשוב שכך הייתה השואה הנוראה ההיא, ובסך הכול הוצאו כמה יהודים מבתיהם. הכחשת שואה.
והנה לפני ימים אחדים התכנסה בירושלים נשיאות ארגון 'אושוויץ' הכוללת בתוכה 35 ארגונים שונים של ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ. מכנס זה עלו כמה קריאות למאבק בהכחשת השואה ובאנטישמיות וקריאה לנשיא הצרפתי סרקוזי שלא לגרש את הצוענים מארצו, ובנוסף לזאת גם הצטרפה נשיאות הארגון 'אושוויץ' לקריאה של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בארץ להימנע מגירוש 400 הילדים הזרים.
סליחה רבותי, אבל זו לא הכחשת שואה? הרי אף אחד לא ממש מתכוון להשמיד חלילה את הילדים הללו, לא אותם ולא את הוריהם, אלא בסך הכול להחזיר אותם לארצות מוצאם. השימוש שאתם, רבותי הבאמת מכובדים, עושים שימוש בשם 'ארגון אושוויץ' כדי לקרוא לממשלה שלא לגרש את ילדי העובדים הזרים, הוא לא סתם עוד שימוש בשמה של התארגנות. אתם הרי עושים שימוש בשם 'אושוויץ' כי אתם מבינים את הקונוטציה שבשמה אתם מפעילים לחץ על הממשלה. אז מה אתם אומרים, זו לא הכחשת שואה?
בשיחה שקיימתי ביומן ערוץ 7 ביומו הראשון של כנס ארגון 'אושוויץ', שאלתי את יו"ר הארגון, נח פלוג, אם ההשוואה המשתמעת הזו בין ילדי העובדים הזרים לשואה, לא צורמת לו. הוא הסביר לי שלא מדובר בהשוואה אלא בתחושה קשה של מי שיודע מה זה סבל של ילדים.
אז בואו נחזור לימים ההם לפני חמש שנים. אז זה לא היה תחושת סבל של ילדים? אבל אז זה היה ילדים של מתנחלים, לא ילדים חמודים כאלה, מוגנים, של עובדים זרים.
וכדי להיות קצת יותר מנומס כלפי ניצולי מחנה ההשמדה אושוויץ הרשו לי להשיב לשאלה שבכותרת הדברים – לא. הם לא מכחישי שואה. הם פשוט נסחפו בזרם הכללי של העליהום הכללי נגד דורשי קיום החוק והשבת הזרים לארצותיהם. קשה מאוד, עד כמעט בלתי אפשרי, להיות היום איש ציבור ולא להיכנע לסחף הזה של אנשי תרבות, אמנות, יחצ"נים, אנשי תקשורת ועוד ועוד. אז גם האנשים הטובים הללו נסחפו.
אבל אם נשוב לרגע לסיפור ההבדל הזה שבין הילדים ההם מלפני חמש שנים לילדים של היום. אל תגידו שאתם לא מופתעים. הרי התרגלנו לזה. אנחנו הרי זוכרים איך זועזעה הארץ קשות מהתנהגותו המחפירה של אב עקור ובוכה שהעז לאחוז בבתו הפעוטה אל מול עיני חיילים ולקרוא לעברם "תראה. תראה את מי אתה עוקר", ואב אחר שבייאושו הפנה גם הוא את בתו הקטנה אל קצין צה"ל במדי העקירה בבקשה שידאג לעתידה כי אף אחד לא מוכן לספר לה לאן היא מושלכת מביתה החרב. טענו אז בלהט נגד ניצול ילדים נורא. ובימים אלה, בסך הכול חמש שנים אחרי, התרגלנו שהכול מותר. הרי לכולם, למתנגדים ולתומכים, ברור שהזעקה למען ילדי העובדים הזרים אינה אלא מגן להשארת הוריהם בארץ, אבל זה כבר משהו אחר. זה שימוש מותר בילדים. אלו הרי ילדים זרים מתוקים כאלה וחמודים, לא ילדי מתנחלים, בני העם האחר, העם ההוא שמאחורי הרי החושך של הקו הירוק.