רגע לפני שהוא יוצא בקמפיין המחאה החדש נגד אנשי האקדמיה הקוראים להחרמתה של ישראל, עימתנו ביומן ערוץ 7 את חבר הכנסת מיכאל בן ארי עם תגובות הגולשים להתפרצות שלו ושל תומכיו לתיאטרון הקאמרי, וכצפוי בחרנו את התגובות של אלה שלא אהבו את המהלך.
בראשית דבריו מבהיר ומציין בן ארי שלא הייתה התפרצות לאולם התיאטרון אלא "קנינו את הכרטיסים ישבנו באולם וסבלנו במשך 20 דקות את החירופים והגידופים שהיו שם נגד הקב"ה, קמנו ושאלנו כמה שאלות. כל האירוע לא התרחש יותר משתי דקות וחצי. אף אחד לא ביקש ממני לצאת. הגיעו הסדרנים ויצאנו. לא הייתה לנו כוונה להישאר שם. המחאה הייתה חשובה בעינינו"
לטענתו של אחד הגולשים שהגדיר את המעשה כמעורר שנאה, מזכיר בן ארי את ימי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון כאשר נטען שצעקות של אהבה יובילו לביטול הגזרה, אך לא היה כן. "השאלה היא אם אנחנו עוסקים בניסיון להגביר אהבה או לנצח את המערכה. אנחנו באמצע מערכה מאוד קשה. יש כאן כמה גופים שעוסקים בהחרבת מדינת ישראל כמדינה יהודית, ולא רק מאבק ביהודה ושומרון. לכן העניין של נזק מול תועלת הוא עניין של שיקולים אחרים, אהבה ושנאה לא צריך להיות השיקול שמוביל אותנו".
בן ארי אינו מקבל את הטענה ש"נפל" על ההצגה הלא נכונה. הגולש מזכיר את הצגת 'השיבה לחיפה' בתיאטרון הקאמרי כהצגה אנטישמית בה הוצגו יהודים כגונבי ילדים לערבים, ולהצגה זו לא הגיע בן ארי. "נתתי להם להתבשל עם הרעל שלהם לבד, אבל הם יודעים שאנחנו מנומסים ולא מגיבים. הם יכולים להפוך את רבש"ע ללעג וקלס. ההצגה הזו היא חלק מהעניין לקבוע שאין אלהים וענת גוב היא האלהים שתקבע מה מוסרי ומה לא מוסרי".
"יש ערך בלא לעורר שנאה", אומר בן ארי הקובע במקביל כי אין לראות בהכרח באירוע זה כמעורר שנאה, אלא לעיתים דווקא ההיפך – מעורר כבוד. "האירוע הזה מציב תמונה. הוא אומר שהאנשים הללו אינם כבשים. הם גם יוצאים למתקפת נגד. מי שמתנהג כמו חנון לא מעורר אהבה אלא רחמים", אומר בן ארי הרואה ביחס האירופי המעריץ את האויב הערבי כעדות לכך שעמידה על עקרונות מעוררת כבוד.
בהמשך דבריו מספר בן ארי על הדברים שאמר באירוע הקאמרי לבאי התיאטרון: "שאלתי אותם, את זה אתם לא רוצים להביא לאריאל? את ההצגה הזו? הייתם מוכנים לעשות הצגה 'הו מוחמד' שמושיבה את מוחמד על כיסא הפסיכולוג והופכים אותו לצחוק עם דברי לעג? זו הייתה השאלה שלנו, והדבר הזה עורר אצלם את אמות הסיפים. הם חשבו שלא נגיע אליהם אל מגדל השן שלהם, אבל הם אלה שהפכו את התיאטרון לכלי פוליטיקה אז הם הזמינו את התיאטרון אליהם".
בן ארי גם אינו מקבל את הטענה שבקרב שחקני ההצגה יש רבים שאינם חתומים על מכתב ההחרמה של אריאל ועל כן לא נכונה הייתה הזירה שנבחרה למחאתו. הוא עורך "ספירת מלאי" של המחרימים השותפים ומגלה רבים מראשי ההצגה – הכותבת, הבימאית, השחקנית הראשית, המחליף של עודד תאומי ואחרים שהובילה את מכתב ההחרמה. וגם עודד תאומי שהתנגד למכתב אינו נקי לטעמו של בן ארי לנוכח התבטאותו המתריסה על ציציותיהם של המוחים שהתבדרה ברוח המזגן של התיאטרון.
"יש כאן קבוצה שרואה את עצמה אקסטריטוריאלית והם פוגעים בנו שחרית וערבית ובטוחים שהם במשכן האלים ואיש לא יפגע בהם", אומר בן ארי ומבהיר: "אני מכיר את הגישה שתמיד נהיה נחמדים ונצעק אהבה ונעסוק בחינוך. אני לא במקום הזה. כשהרב כהנא רצה לפתוח את שערי ברית המועצות הוא החליט לעשות את זה בדרך אחרת ולא בקוקטלים ודרכים שקטות. הוא קיים הפגנות סוערות, פוצץ את הצגות הבאלט ושחרר שם צפרדעים ועכברים ובכך העלה את העניין על סדר היום. מה ענת גוב עושה שם? היא קוראת לגרש אותי מביתי, אז אני אשתוק? הם פרצו את הגבולות אז גם אנחנו פרצנו את הגבולות. מספיק להיות חנונים".
ולשאלת גולש נוסף אם מישהו בעקבות האירוע שינה את עמדתו, אומר בן ארי כי הדבר אינו מעניין אותו כלל. "מי שבא להצגה כזו שכולה חירוף וגידוף, גם אם הוא עם כיפה על הראש, הוא לא בצד שלי. אני לא חי לפי מה שפלוני אלמוני יגיד. לא מעניינת אותי דעתו. רציתי להעביר מסר שהמקדש שלהם לא חסין. אם פרצתם אל ביתי להחריב אותו אז גם אני פרצתי למקדש שלכם. לא מדובר בחבורה של אנשי תיאטרון מנומסים אלא באנשים שבאים בנימוס שלהם להחריב את ביתינו. חלק מהם מצדיק רצח של יהודים".