בטורו השבועי בעיתון מעריב תוהה העיתונאי קלמן ליבסקינד כיצד שכחנו כל כך מהר מי היה התוקפן במהומות אוקטובר ומי היה היעד להתקפות.
"נדמה לי שבסתר ליבם גם ערביי ישראל המומים מאיתנו. לפני עשר שנים הם פתחו במרד אלים נגד המדינה ואזרחיה היהודים. הם רגמו מכוניות, שרפו והציתו מכל הבא ליד, ניפצו שמשות של מוסדות שלטון, חסמו באלימות כבישים ראשיים, ניסו לרצוח יהודים ובמקרה אחד גם הצליחו. הגליל נסגר לתנועה. יהודים פחדו לנסוע", מזכיר ליבסקינד.
לאור זאת תוהה ליבסקינד, כיצד "עשר שנים אחרי הפכה אותם התקשורת הישראלית, לא ברור איך, לקרבנות. לפרעות ההמוניות שלהם לא היה בשבוע שעבר זכר. מי שעקב אחרי פסטיבל חגיגות העשור למהומות אוקטובר 2000 היה יכול להתבלבל בקלות ולחשוב שהיהודים הם שעלו בהמוניהם על הערבים האומללים. שאנחנו שרפנו, אנחנו התפרענו רעולי פנים, אנחנו ניסינו לרצוח".
בטורו מתייחס ליבסקינד גם ליאיר לפיד ש"מעולם לא ראה את עצמו אינדיבידואל". "מאז שהיה ילד הוא הביט בראי וראה את הקולקטיב הישראלי. בכתיבה שלו אין "אני", יש רק "אנחנו". יש כאלה שנוהגים כך מטעמים של צניעות. לא לפיד. אצלו זה הפוך. הוא משוכנע שהוא כולם וכולם הוא. כשהוא יושב מול המקלדת הוא מרגיש שכולנו לוחצים איתו על המקשים. כשהוא נכנס לשירותים הוא בטוח שהוא יושב שם בשם דורות של יהודים, שמצטופפים איתו על האסלה. מדובר בהזיה מגלומנית נדירה שלא לגמרי ברור מה מקורה", כותב.