היום, שישה-עשר באוקטובר, מלאו עשרים וארבע שנים לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד. בטקס מיוחד בבסיס חיל האוויר לציון 24 שנים לנפילתו בשבי של בעלה, סיפרה אשתו של הנווט הנעדר, רון ארד, על תחושותיה.

"הוא יכול היה להיות בן 52, אבא של יובל כמו שאבות צריכים להיות, להרגיע אותה כמו שאני מנסה ולא מצליחה. להגיד לה שיהיה בסדר עם הבחינות ללשכה. הוא היה יכול להיות אבא לעוד כמה ילדים חמודים, פרופ' להנדסה גנטית במכון וייצמן או איש הייטק, שחקן כדורגל של ימי שישי אחר הצהריים ואוהד מתוסכל של הפועל כפר סבא", אמרה.



"לנעדרות אין פנים ואין קבר. הנעדרות היא ריק מתמשך ואי אפשר למלא אותה בהנצחה, ואי אפשר לשתול סביבה פרחים. אפשר פעם בשנה להיפגש בטייסת כמו שאנחנו עושים ובמקום אזכרה לקרוא ליום הזה 'האירוע של רון' ולהזכיר שהוא עדיין לא חזר. אני לא יודעת אם הוא יחזור אבל אני יודעת שכשהוא יחזור אלה לא יהיו בשורות טובות".

תמי סיפרה על חייה מאז נפל בעלה בשבי. "הפכנו, המשפחה של רון, לאנדרטה שלו. למדתי לחיות עם זה אבל לא למדתי לחיות עם קהות החושים סביב חייו של חייל שבוי", סיפרה. היא התייחסה לעיסקת שליט במרומז ואמרה, "אני מזדהה עם כאב האובדן של משפחות נפגעי הטרור. אני לא מתיימרת להבין את כאבם, אולי את הצורך שלהם בנקם. אבל  אני חושבת שהניסיון למכור לציבור שכוח ההרתעה של מדינת ישראל יקום או ייפול על כתפיו של חייל שבוי הוא לא רציני, מטעה ולא הוגן".