מדיווחי התקשורת הערבית, בישראל ומחוצה לה, על יחסם של חברי הכנסת הערבים למו"מ בין ישראל לפלשתינים, עולה כי רובם מתנגדים למהלך זה וקוראים לרשות הפלשתינית לסגת מהמו"מ. כך חושף דו"ח של מכון המחקר "ממרי".
לדברי ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל, החברה הישראלית והנהגתה אינן מוכנות לשלום אמיתי והמו"מ מכשיר את דמותה של ישראל בעיני העולם ומבטל את ביקורתן של ועדות החקירה עליה ואת החרם נגדה. הם הזהירו כי הכרה בישראל כמדינה יהודית, מסכנת את אזרחיה הפלשתינים ואת זכות השיבה של הפליטים ודרשו מן הנושא ונותן הפלשתיני שלא להכיר בגושי ההתנחלויות ולסרב להמשך הבניה בירושלים. נשמעה אף קריאה להקים הנהגה פלשתינית חלופית.
ראש סיעת בל"ד, חה"כ ג'מאל זחאלקה, טען ב-19 בספטמבר בראיון לעיתון המקוון אילאף, שישראל אינה מוכנה למו"מ שיוביל להסדר: "נתניהו לא רוצה באמת להגיע לפתרון קבע. המטרה העיקרית של המו"מ הזה היא לכסות על התמרונים הישראליים... לכן, המו"מ הזה לא יביא להסדר, אלא יהיו לו תוצאות (שליליות) בשטח, משום שהאסטרטגיה הישראלית מסתמכת על בניית קשרים טובים עם מי שהיא קוראת להם הפלשתינים והערבים המתונים, ובבה בעת היא מכה את הקיצוניים. כאשר ציפי לבני הייתה שרת החוץ של ישראל היא אימצה את האסטרטגיה הזאת, ואמרה: 'אנו נושאים ונותנים, המו"מ נותן לנו לגיטימיות להילחם בקיצוניות, אנחנו איננו נגד הפלשתינים.' לכן אני חושב שהמו"מ של אנאפוליס (ב-2008 בין אולמרט לעבאס) היה הקדמה למלחמה על עזה, ושאנאפוליס הקלה מאוד על ישראל להכות את עזה. המו"מ (הנוכחי) הוא העתק של אנאפוליס..."
חה"כ זועבי: המו"מ פוגע בקידום החרם על ישראל
חה"כ חנין זעבי מסיעת בל"ד אמרה, בראיון ב-8 בספטמבר ליומון הקטרי אל-ראיה, כי המו"מ סותר את ועדות החקירה נגד ישראל ומהווה גול עצמי למדיניות החרם נגד ישראל: "תמונה אחת של יו"ר הרש"פ, אבו מאזן, לוחץ את ידו של נתניהו מוחקת את כל ההישגים של ועדות החקירה הפוליטיות וכל הקריאות להחרים (את ישראל). (התמונה) פוסלת את כל הכוח המוסרי של חרמות אלה. החרמות העממיים והחקירות הבינ"ל זקוקים ל(ערכי) מוסר וכן לעמדה (פוליטית)... ואילו הדרך של המו"מ היא בבחינת גול עצמי".
אימן עודה, מנכ"ל חד"ש, אמר ב-9 בספטמבר בראיון לאל-ג'זירה כי המו"מ הישיר מוציא את ישראל מהבידוד הבינ"ל שבו היא נמצאת וכי הוא חסר תועלת משום שהוא אינו מסתמך על עקרונות ברורים ולו"ז".
חה"כ טלב אל-סאנע מסיעת רע"ם-תע"ל קרא ב-9 בספטמבר בראיון לאל-ג'זירה לערביי ישראל להתאחד סביב הדרישה שלא להכיר בישראל כמדינת היהודים, משום שלדבריו פירוש הדבר הוא הכרה במה שהיהודים תופסים כזכות היסטורית על הארץ, הכנה לחילופי אוכלוסין והשלמת (מה שהישראלים החלו בו) ב-1948. חברו לסיעה, חה"כ אחמד אל-טיבי, אמר בראיון לערוץ הקטארי אל-ערב ב-15 בספטמבר ש"ההנהגה הפלשתינית לא תקבל את הדרישה הישראלית השפלה, שאין להסכים לה, שאש"ף יכיר בישראל כמדינה יהודית. הרי בישראל יש עשרים אחוזים של לא-יהודים והם היו כאן מאז ומעולם, אז באיזו זכות דורשים להכיר בה כמדינה יהודית?" אל-טיבי הזהיר שהכרה כזאת תפחית את מעמדם של ערביי ישראל ותוביל לביטול זכות השיבה".
חה"כ מוחמד ברכה אמר בראיון לאלחיאת אלג'דידה ב-10 באוקטובר כי "ההכרה ביהדותה של המדינה מהווה נכבה שנייה לזכות הפלשתינית" מפני שלדבריו, מטרתה לקבץ את הפזורה היהודית מכל העולם בישראל, להתכחש לזכות הפליטים לשוב לבתיהם, להעניק לגיטימיות לגירוש הפלשתינים מישראל ולספח את ההתנחלויות ואת "ירושלים המאוחדת" לישראל.
חה"כ ג'מאל זחאלקה הסביר בראיון לאלאילף ב-19 בספטמבר: "הדרישה בדבר יהדותה של ישראל חדשה. במו"מ של קמפ-דיוויד (בשנת) 2000 בין היו"ר המנוח ערפאת וברק לא הוצג העניין הזה, ועד שנת 2005 לא הזכירו אותו. רק אחרי 2005 עלתה הדרישה הזאת. ציפי לבני היא זו שהובילה במיוחד את הזרם הזה... הצענו (במפלגה) תוכנית נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית ... אבל אחת ההתפתחויות שהגבירו את התיאבון של ישראל בנוגע לדרישה הזאת זה מה שהופיע ביוזמת ז'נבה – שישראל היא המולדת הלאומית של העם היהודי, תוך הסכמה של פלשתינים על הדברים האלה. לדעתי, זהו הסעיף המסוכן ביותר בהסכם הזה, משום שהוא כולל הכרה פלשתינית, של דמויות פלשתיניות חשובות מחוץ לישראל ושל נציגים של אש"ף, כמו יאסר עבד רבה. הם הכירו בישראל כמדינה יהודית, ומעבר לכך – הם הכירו בכך שישראל היא מולדת לאומית של העם היהודי... חברי הכנסת הערבים סירבו להכיר בכך.
הדרישה הישראלית באה כדי לבטל את זכות השיבה... לבטל את החלטה 194 שקובעת את שיבת הפליטים או קבלת פיצויים... (בנוסף), הכרה בינ"ל, פלשתינית וערבית כזאת, אם תתרחש, תעניק לגיטימיות מלאה למדיניות הדיכוי והרדיפה נגד הפלשתינים של ה'פנים' (ערביי ישראל)."