שר הביטחון אהוד ברק קיבל היום, לא בפעם הראשונה, הוכחה חד משמעית לפער האהדה הציבורית בינו לבין הרמטכ"ל גבי אשכנזי.
היה זה בטקס סיום קורס קציני יבשה, שנערך אחר-הצהריים בבה"ד 1. כשהרמטכ"ל קם לדבר, קיבל אותו הקהל, בני משפחות הצוערים החדשים, בתשואות ממושכות. התשואות הלכו וגברו ובסוף הפכו למחיאות במקצב. הרמטכ"ל אשכנזי ניסה להרגיע את הקהל תוך שהוא מנופף בידו, עד שהקהל נאות להירגע מפרץ ההתלהבות.
כששר הביטחון אהוד ברק עלה לנאום, מחיאות הכפיים היו חרישיות, מועטות.
לא מדובר באירוע חריג. ביום ראשון לפני שבועיים, 10.10, נערך באולם נוקיה בת"א כנס לציון יובל שנים לאירגון גמלאי 'צוות'. כ-6,000 איש נכחו באולם, גימלאי צה"ל ובנות זוגם בדרגות הבכירות של צה"ל, עד דרגות אלוף.
כשמנחה הערב אבי קושניר הזמין את שר הביטחון אהוד ברק להתיישב במקומו, סיפר לי אחד המשתתפים באירוע, נשמעו מהקהל מחיאות כפיים סבירות, נימוסיות ברמה מינורית.
מיד אחריו הזמין קושניר את הרמטכ"ל גבי אשכנזי – והאולם סאן ממחיאות הכפיים וקריאות העידוד. מחיאות הכפיים לא פסקו עד שהרמטכ"ל הגיע למקום השמור לו. אשכנזי הסב פניו לעבר הקהל והצדיע לו כתגובה הצדעה מתוחה ויפה.
הקהל נרגע. ואז נכנס הנשיא פרס וגם הוא קיבל, כראוי לנשיא המדינה, מחיאות כפיים מכובדות.
הנשיא, מטבע הדברים, הוזמן לשאת דברי ברכה. כשהזכיר פרס את שר הביטחון אהוד ברק, שוב נשמעו מהקהל מחיאות כפיים קלילות, נימוסיות. אבל כשהזכיר את הרמטכ"ל, שב האולם וסאן ממחיאות כפיים בלתי פוסקות, עד שהנשיא התחנן בפני הקהל: "יש לי 5 דקות לנאום; אל תבזבזו לי את הזמן עם מחיאות הכפיים שלכם...".
ושוב חזר המחזה על עצמו. כששר הביטחון קם לברך מחיאות הכפיים היו מינוריות, וכשהרמטכ"ל קם לברך גג האולם התרומם ממחיאות כפיים, הקהל נעמד על רגליו ולא הפסיק למחוא כף.