לפני הכל, התפרסמו השבוע הנתונים להכנת תקציב המדינה לשנתיים הבאות. כפי שכתבתי בבלוג שבוע שעבר, הגידול הטבעי של הציבור החרדי והערבי ישאב תקציבי חינוך שיילכו וייגדלו בקצב מהיר, כמובן מכספי המיסים של שאר הציבור בעיקר, ואין לזה פיתרון זולת הפרטה גמורה וחלוטה של כל המערכת, שתאפשר לכל אחד לחנך את ילדיו על פי מצפונו, אבל גם על חשבונו.
אז הנה לכם הנתונים המעודכנים: תקציב החינוך לשנה הבאה, 2011, יגדל בכ-3 מיליארד ש"ח, שהם קצת פחות מ-10% לעומת התקציב הנוכחי. אבל בעוד תקציב החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי זוכה לגידול של אחוזים בודדים בלבד, החינוך החרדי יקבל תוספת של כ-12%, מעט יותר מהגידול בתקציב החינוך הערבי. בקצב הזה, התקציב לחינוך חרדי יוכפל כל 7 שנים, פחות או יותר, ואתם, רבותיי, תשלמו דרך המיסים. תהנו.
נשאיר אבל את האקטואליה בצד ונחזור לעניין עקרוני יותר, והוא כלכלת שוק חופשית וליברלית, כלומר מערכת שבה תהליך קבלת ההחלטות הרצכניות והכלכליות מבוזר בין כל הצרכנים, מול כלכלה סוציאליסטית ריכוזית, שבה ההחלטות מתקבלות על ידי השלטונות. מובן שבמערב, כל הכלכלות מבוססות בעיקר על השוק, ולכן, הן גם מוצלחות.
השאלה היא למה? איך יכול להיות שהשוק, שאינו מתוכנן על ידי אף אחד, מצליח להשיג תוצאות לאין שיעור טובות יותר מאשר כלכלות סוציאליסטיות "מתוכננות"? הרי המתכננים ברובם אנשים משכילים בעלי תארים מתקדמים, שלכאורה היו צריכים להשיג תוצאות טובות יותר, כלומר רמת חיים גבוהה יותר, מאשר "סתם" אנשים?
התשובה לשאלה הזו מורכבת מכמה נקודות פשוטות ומובנות לכולם, ונענה עליה בפוסטים הקרובים. הנקודה הראשונה היא היכולת של כל אחד להשתמש בכסף באופן חופשי וביעילות. אחד מגדולי הכלכלנים של המאה ה-20, מילטון פרידמן (שהיה גם יהודי חם, אם כי לא דתי לצערנו), חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976, היטיב להסביר את זה ב-1962 בספרו הקלאסי "קפיטליזם וחופש".
פרידמן מסביר שיש בסך הכל 4 דרכים להוציא כסף:
1) הדרך הראשונה, והיא מה שכל אחד מאיתנו עושה כל יום, כלומר להוציא את הכסף שלנו עבור עצמנו. הולכים לחנות מכל סוג, וקונים מה שרוצים, איפה שרוצים. הייתרון הראשון הוא שכל אחד יכול למקסם את התועלת שלו מכספו כי רק הוא יודע מה הוא אוהב, ויותר טוב מכל אדם אחר. הייתרון השני הוא שבדרך הזו, נוצר שוק, שהוא בסך הכל התוצאה המצרפית של כל הקניות של כל הצרכנים, ובזכות זה היצרנים יכולים להתאים את עצמם לביקוש ולספק את צרכיהם של הצרכנים. הייתרון השלישי, והוא משמעותי מאוד, הוא שכאשר אדם עושה שטויות עם הכסף שלו, הנזקים מוגבלים לו ולמשפחתו.
2) הדרך השנייה היא להוציא את הכסף שלנו עבור אנשים אחרים. קוראים לזה מתנות. כפי שכל מי שהתחתן יודע, זאת דרך לא יעליה להוציא כסף, משום שקונים הרבה דברים לא שימושיים, אבל מצד שני, ברמה של המשק, אין לזה חשיבות גדולה, היות וערך המתנות קטן מאוד.
3) הדרך השלישית היא להוציא כסף של אחרים עבור עצמנו, כמו במקרה של חשבון חברה, כאשר לעובד יש תקרת הוצאות משולמות על ידי החברה שבה הוא עובד. במקרה הזה, יש לעובד תמריץ לבזבז כסף ולהוציא עד גבול התקרה, וזה מה שבדרך כלל קורה. זו לא דרך יעילה להוציא כסף, כי זה מעודד בזבוז משאבים, אבל, שוב, ברמה של המשק, יש לזה משמעות מוגבלת מאוד בלבד.
4) הדרך הרביעית והאחרונה היא להוציא כסף של אחרים על אחרים, שזה תפקידם של הפוליטיקאים, דרך תקציב המדינה. היות והתמריץ העיקרי שלהם הוא להבחר שוב ולהראות יפה, חברתי ומתחשב כלפי הבוחרים שלהם ולחלק להם מתנות וטובות הנאה מסוגים שונים (נגיד, למשל, תוספת תקציבית לזרם החינוך "שלנו"), חלוקת המשאבים גרועה מאוד, נגועה באינטרסים זרים ונעדרת הגיון כלכלי, לפחות כל עוד הציבור לא מתמצא בכלכלה, שזה המקרה בכמעט כל העולם. מובן שזו צורה לא יעילה לנהל את המדינה, ללא כל קשר בזהות של הפוליטיקאי או המתכנן התורן.
המסקנה מהניתוח הזה חד-משמשעית: צריך להביא כמה שיותר דברים מהקטגוריה 4 הקולקטיביסטית הסוציאליסטית לקטגוריה 1 האינדיבידואליסטית הקפיטליסטית, או במילים אחרות, להקטין את גודל הממשלה ולהפריט הכל. ומהר ככל שניתן.