שנתיים אחרי, מוציא הרב זאב קרוב ספר המתעד את ההתמודדות הפרטית עם פציעתו האנושה של הבן אהרון, שיצא מחופתו אל שדה הקרב בעזה, יחד עם סיפורו של כלל עם ישראל שהרעיף על המשפחה גלי חום ותמיכה בעוצמה מפתיעה. לצד רגשי ההודיה על הנס שבחזרת הבן לחיים נגד כל תחזיות הרופאים, מבקש הרב קרוב לחשוף את הליבה הפנימית שגילה באומה הישראלית, שלדבריו כולה רצון להעניק לכלל ולחיות חיים של משמעות

"י"ז בטבת תשס"ט, שבע וחמישים בבוקר, יום שלישי, יום שנאמר בו פעמיים 'כי טוב'. כבכל יום אני בישיבה, בתפילת שחרית... כולם אומרים בקול חרישי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". פסוק יהודי כל כך, חזק וטוטאלי כל כך... ובישיבה, באותו הבוקר, מיד ממשיכים: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אהבה טוטאלית, שכולם חפצים כל כך להגיע עדיה ולחיות שכמותה. לפתע, בזווית העין אני רואה שני קציני צבא עומדים בפתח בית המדרש. ברסיסי שניות אני חושב כי מן הסתם באו... להודיע על תרגיל צבאי שייערך בישיבה. עוד תרגיל צבאי. תוך כדי תפילה אני צועד לעברם... במהירות הבזק אחד הקצינים זורק מפיו: "אתה אבא של אהרון קרוב?". הוא לא חיכה לתשובתי והמשיך: "הוא פצוע אנוש ביותר, אתה חייב למהר לבית החולים". רצה לומר, תמהר כדי שתספיק להיפרד מבנך לפני ש... לא הגבתי. הרגשתי כאילו הגוף נוזל ומתנתק מנפשי... מה עושים למשמע בשורת איוב שכזו?"

 

(בלבב פנימה/הרב זאב קרוב) 

שנתיים חלפו מאז הרגע הקשה ההוא, בו התבשר הרב זאב קרוב, ראש הישיבה התיכונית בקרני שומרון, על פציעתו האנושה של בנו אהרון במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'. מצבו הרפואי לא בישר טובות. הוא הובהל במסוק לבית החולים בילינסון, שם נותח קרוב לארבע-עשרה שעות. לאור הפציעה הקשה בראשו, היו הרופאים משוכנעים ששעותיו ספורות. אך למרות התחזיות הקודרות, הרב קרוב יחד עם בני משפחתו וכלתם הצעירה, צביה - בחרו בחיים והקרינו סביבם ביטחון ואמונה. "בנסיעה לבית החולים אמרתי לעצמי: 'נכון, הוא מוגדר פצוע 'אנוש ביותר' אבל יש מי שאחראי על העולם ורק הוא יחליט מה יהיה בסופו של דבר", מסביר הרב קרוב את הכוח המניע להתמודדות החיובית עם המצב. "במשפחה שלנו היו מקרים של פצועים שהוגדרו 'אנוש' וב"ה יצאו מזה והחלטתי להאמין שבעז"ה, גם במקרה של אהרון כך יהיה. במסדרון מחוץ לחדר ניתוח עמדנו במשך שעות והתפללנו, מנסים לחזק אחד את השני. הרופאים היו משוכנעים כי לאהרון נותרו רק שעות ספורות לחיות, ואחת הרופאות אפילו ביקשה מהחתן שלי לנסות להוריד אותי לקרקע ולהכין אותי לרע מכל. אבל אני החלטתי לא להרים ידיים ולצפות לטוב ביותר".

זו לא היתה נאיביות מצידך להאמין שהוא ייצא מזה?

"בהחלט יכול להיות, למרות שלא התעלמתי לרגע מהמציאות. הבנתי שהמצב קשה ביותר, אבל גם זכרתי ש'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. קול פנימי בתוכי קרא לי לחשוב חיובי. אני חושב שזה נבע מאמונה ומאופטימיות. הרגשתי איך אנחנו במציאות של תלות מוחלטת בריבונו של עולם. הרופאים מצידם היו שליחים נאמנים ועשו באמת כל מה שיכלו, אבל רק הקב"ה הוא זה שקובע גורלות. כדי שלא נתייאש, ביררנו מה קורה עם אהרון מבחינה רפואית אבל החלטנו לא לרדת לפרטי הפרטים, לא 'לחפור' במצב שלו בכל רגע ורגע. מה זה היה נותן לנו?" הוא שואל, ומדגים כיצד חוסר מידע על ממדי הפציעה סייע בהתמודדות: "רק יותר משנה אחרי הפציעה התברר לנו שחדרו שבעה רסיסים למוח של אהרון. זה הרי נתון נורא נורא קשה. הרופאים הצליחו להוציא בניתוח הראשון שישה רסיסים ורסיס אחד נשאר במוחו עד היום. בזמנו, הרופאים דיווחו לנו על אותו רסיס שנשאר, אבל לא היינו מודעים לכל הרסיסים האחרים שהוצאו ולא העלינו בדעתנו עד כמה חמורה עלולה היתה להיות הפגיעה במוחו".

חיזוק נוסף קיבלו בני משפחת קרוב מאותו חיבוק חם לו זכו מכל חלקי העם. "ההתחברות של עם ישראל למקרה שלנו היתה בעוצמות אדירות. רבנים, קיבוצניקים, אנשים פשוטים, חיילים, חרדים, עולים מרוסיה, דתיים, חילונים... בעצם, מי לא? כולם באו, עודדו ותמכו בלי הפסקה. זה  גורם לך לצאת מהקונכייה הפרטית שלך ולהרגיש איזו עוצמה אדירה יש לעם שלנו", אומר הרב קרוב בהערכה.

נפרדו בדמעות

שמונה שעות בלבד לאחר חתונתו הוזעק אהרון לצאת לשדה הקרב. שמונה שעות בלבד וכבר נאלצו החתן והכלה להיפרד. אני מנסה לברר האם לא היתה לבני הזוג איזושהי התחבטות בנושא. "בוודאי שלזוג צעיר זה צעד לא פשוט בכלל, אבל עם כל הקושי האישי הם עשו את זה בלב שלם כי הם האמינו שזה למען עם ישראל. בבוקר שלמחרת החתונה התקשר אליי אהרון להתייעצות. הוא התקשר גם לאח של צביה שהוא סגן אלוף בצה"ל. ברגע שהם שמעו את הקולות הם הבינו שזה מה שעליהם לעשות, למרות שזה לא היה קל. כשאהרון יצא מהבית הם נפרדו זה מזו בבכי", מספר הרב קרוב ומבקש להסביר: "חכמים קבעו כלל: "במלחמת מצווה הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". הרי ברור שחכמים לקחו בחשבון את החשיבות המיוחדת של חתן וכלה ולמרות זאת, הם קבעו את העיקרון הברור שחתן יוצא מחדרו למלחמת מצווה. למה? לא עדיף היה שיישאר עם הכלה? האם אי אפשר להסתדר בלעדיו במלחמה? אבל חכמים קבעו עיקרון מנחה והוא שהבניין האישי והזוגי יונק את משמעותו וחשיבותו קודם כל מהחיבור אל הכלל".

אהרון קרוב

לאחר הפציעה נשמעו קולות שקראו לקדם הצעת חוק שתאסור גיוס חתן שבוע לאחר חתונתו, מה דעתך על כך?

"האמת היא שאני לא מצליח להבין את זה. מה הגבול? האם לבעל שאשתו חולה יתירו לא לצאת? ובעל שאשתו לאחר לידה? כמה חודשים אחרי הלידה? אין לדבר סוף. נקבע עקרון ברור על ידי חכמים ועל פיו יש לנהוג. בקיום אומה ישנו דבר שהוא גדול מהאדם הפרטי. צריך להבין, חכמים לא הסתכלו על המציאות ממבט אנושי מצומצם. לא השכל האנושי הוא הקובע את סדרי החיים אלא המוסר האלוקי", מסכם הרב קרוב. 

כאמור, קצין הצנחנים והחתן הטרי, אהרון קרוב, התייצב ביחידתו נחוש להוביל את חייליו להגן על יישובי הדרום. עשרה ימים אחר כך, נפצע אנושות כשנכנס לבית ממולכד בתוככי רצועת עזה. "אהרון חטף את המטען בראשו ובכל צידו השמאלי. מאות רסיסים חדרו לגופו", מתאר הרב קרוב את רגעי הפציעה. "הפרמדיק מיד הרדים אותו והחדיר לו בכוח צינור דרך הפה הפגוע והמלא רסיסים והנשים אותו במשך ארבעים דקות. שמעתי שהחיילים מסביב התחננו אליו 'תציל אותו, הוא חתן'. במסוק שפינה אותו מהשטח ביצע פרמדיק נוסף ניתוח חירום, לא פשוט בכלל, בחושך כמעט מוחלט, כדי לפתוח לו נתיב אוויר בקנה הנשימה. כשאהרון הגיע לבית החולים המצב היה נראה אנוש ביותר, ואז החל למעשה הקרב על חייו".

לאחר ניתוח ארוך ומורכב הועבר אהרון לחדר טיפול נמרץ מוקף בצינורות ומכשירים, כשהוא מונשם ומורדם. "אי אפשר היה לזהות אותו. מהמוח והריאות שלו יצאו נקזים,  מכשירי הנשמה... קשה, קשה מאוד לראות את הבן שלך שוכב ככה בלי תזוזה", אומר הרב קרוב, וגם שנתיים אחרי מורגש הקושי בדבריו.

הורים מסוגלים להכיל את ילדם גם במצבים קשים ביותר, אבל כלה צעירה שרק החלה את דרכה המשותפת עם חתנה, כיצד היא מצליחה להתמודד עם המצב הבלתי נתפש הזה?

"אין ספק שצביה נזקקה באותם ימים וחודשים לכוחות נפש עצומים ולגבורה אדירה. כבר ככלה היא נאלצה להיפרד מבעלה למחרת החתונה. לאחר שבוע וחצי היא כבר התמודדה עם בעל פצוע במצב אנוש, על כל המשתמע מכך. היא גם היתה מודעת לחוסר הוודאות שהעלו הרופאים לגבי העתיד הצפוי לו. צביה הסבירה לנו שבאותם ימים קשים היא שאבה את הכוחות דווקא מהגבורה של אהרון. אהרון הפיח תקווה בכולנו. כשהיא ראתה איך הוא נלחם על חייו, איך הוא מקבל את המצב ואיך הוא מתמודד עם הכאבים, היא קיבלה כוחות. ברור לנו שצביה היא גיבורה גדולה".

טלפון מראש הממשלה

באורח נס ובניגוד לכל התחזיות, קצב ההתאוששות של אהרון היה מהיר ביותר. תוך מספר ימים הוא חזר להכרה, ולאחר פחות מחודש כבר הועבר ממחלקת טיפול נמרץ למחלקת שיקום בבי"ח תל השומר. קרוב הוגדר על ידי רופאיו 'נס רפואי'. במהלך שנתיים התמודד אהרון עם תהליך שיקום ארוך ומסובך, שידע עליות ומורדות. הוא עבר ניתוחים מורכבים ביותר, אך תמיד שידר בחיוכו הקורן אופטימיות גדולה.

אחד הרגעים הקשים עבור אביו, היה דווקא השלב בו ניסו להשיב לאהרון את יכולת הדיבור. "חודש וחצי אחרי הפציעה ניגשתי עם אהרון לקלינאית תקשורת כדי שתלמד אותו מחדש לדבר. היא סתמה לו את הפתח בקנה הנשימה וניסתה ללמד אותו טכניקות ליצירת קול. אהרון ניסה וניסה וזה פשוט לא הלך", משחזר הרב קרוב, ומוסיף כי כתוצאה מפגיעת רסיס במוחו בחלק האחראי על כושר הדיבור צפו הרופאים שחורות בנוגע לאפשרות שישוב לדבר. כשנוכח הרב קרוב בניסיונות בנו שכשלו, גבר בליבו החשש שניטלה ממנו יכולת הדיבור. "אהרון לא הצליח להשמיע אפילו הגה אחד. אני זוכר את עצמי עומד בחדר מודאג ועצוב. זה קשה מאוד לראות את הבן שלך בן ה-22, במצב כזה. ב"ה, כמה ימים אחר כך אהרון הצליח להשמיע את המילים הראשונות. ואני בירכתי בהתרגשות גדולה 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'".

בשלב הבא נקבע כי את הניתוחים לשחזור האף והשפתיים יערוך אהרון אצל רופא מומחה בבית חולים באריזונה. "בהמלצתו של הרב פירר נסענו לאותו מומחה. בניתוח הראשון לקחו עור ורקמות מהמצח, מהאוזן, מהצלעות ומהרגל שלו, ובנו לו מחדש את האף. זה נשמע קצת כמו מדע בדיוני", הוא מחייך. "במצח נפער מעין בור שממנו לקחו את העור והרקמות אבל עם הזמן הוא הלך ונסתם. ממש פלא הבריאה. אחר כך הוא עבר עוד כמה ניתוחים וב"ה כיום יש לו אף חדש", אומר הרב קרוב, ומציג בפניי תמונה עדכנית של אהרון בה הוא נראה מחוייך ומלא שמחת חיים. "אהרון חזר לעצמו כמעט לגמרי. אפשר לומר שכיום הרוב מאחורינו, אבל עדיין לא הכל", הוא מציין. "אהרון מדבר לאט יותר ולפעמים נתקע ברצף הדיבור. בגוף שלו נשארו עוד רסיסים ויש לו מעין שקע בין עין שמאל לאוזן שמאל. למרות זאת, ברור לכולנו שזכינו לניסים גדולים מאוד ואנחנו מלאי רגשות תודה לקב"ה".

אהרון, אשר שימש כמפקד מחלקה בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים, הועלה לאחר פציעתו לדרגת סגן. "לאהרון יש חוסן פנימי שמקרין על כולנו. יש אין סוף דוגמאות לנחישות הגדולה שלו להשתקם ולהמשיך קדימה", גאה הרב קרוב בבנו ומתאר כיצד לפני חודש הודיע אהרון למשפחתו שהחליט לקחת חלק במרוץ על שם בניה ריין הי"ד, שהיה שכנו ליישוב. "דאגנו לו כי חשבנו שמדובר בריצה שהיא הרבה יותר ממה שהוא מסוגל כרגע. ניסינו להניא אותו מזה אבל הוא התעקש להשתתף במרוץ ולבסוף הוא הצליח לרוץ 9 ק"מ, למרות שזה דרש ממנו המון מאמץ. ב"ה, אהרון כל הזמן עם הפנים קדימה". 

כיום מתגוררים בני הזוג קרוב באריאל. אהרון מעביר הרצאות לבני נוער בכל רחבי הארץ ולומד בישיבה הגבוהה 'נצר מטעי' באריאל. לפני שבעה חודשים נולדה לבני הזוג בתם הבכורה, הודיה. "הלב עולה על גדותיו", מתאר הרב קרוב את תחושותיו. "זו התרגשות גדולה. כמובן, כל לידה היא בגדר נס אבל הלידה הזו היא נס בתוך נס בתוך נס. שנה וחמישה חודשים בלבד אחרי שחשבו שאהרון כבר לא יהיה בין החיים, הוא זכה יחד עם רעייתו להביא לעולם חיים חדשים". לאחר פרסום דבר הלידה זכו האב והסב הנרגשים לאינסוף טלפונים, ביניהם גם מראש הממשלה, הרמטכ"ל, אלופים, שרים, חברי כנסת וסתם עמך ישראל ששמעו על הבשורה וביקשו להביע השתתפות בשמחתם.

 חצי כוס מלאה מאוד

במלאת שנתיים למבצע 'עופרת יצוקה' ולפציעתו של אהרון, הוציא הרב קרוב את ספרו 'בלבב פנימה'. "הספר לא נכתב כדי לספר סיפור אישי, אלא את הסיפור הלאומי של כולנו", הוא  מסביר. "מאז הפציעה חווינו יום יום את הדברים ובמהלך כמעט שנתיים כתבתי לעצמי מעין יומן אירועים אישי. לאחר התלבטויות הוחלט שאפרסם ספר ובו אתאר את ההתרחשויות בדיוק כפי שהיו, אבל עם הדגש על חצי הכוס המלאה. חוט השדרה בספר הוא הסיפור האישי של אהרון קרוב אבל למעשה זהו הסיפור של עם ישראל. רציתי להציב מראה בפני עם ישראל ולומר לכולנו - 'תראו איפה אנחנו יכולים להימצא אם רק נרצה'".

למה אתה מתכוון?

"בשנתיים האחרונות נדהמתי לגלות שעם ישראל עשוי מעופרת יצוקה, ממש כך. צריך רק ללחוץ על המתג הנכון כדי לגלות זאת. איזה תכונות נפלאות חבויות בתוך העם שלנו", אומר הרב קרוב, ומביא את סיפורו של עמית חזקיה, חבר של אהרון וקצין ביחידה שנפצע אף הוא במהלך מבצע עופרת יצוקה. "עמית אמר לרופאים 'יאללה, אני רוצה לחזור ולהילחם'. אבא שלו אמר מול המצלמות בקול בוטח 'אני לא אעצור את עמית. מישהו צריך לעשות את המלאכה'. הרי הבן שלו כבר נפצע ובוודאי שעשה את שלו. אבל אותו אבא הבין כי לחייו ולחיי בנו יש חשיבות רק מתוך המסירות לעם כולו". 

הרב קרוב ממשיך ומספר בהתפעלות כיצד ימים אחדים לאחר הפציעה הגיע לבית החולים זוג מבוגרים עולי חבר העמים, והושיט מעטפה ובה סכום כסף נכבד. "הם סיפרו לנו שהם פתחו תוכנית חיסכון רק כדי לתת לחייל הגיבור מעט כסף לשיקום. הם לא נראו אנשים שהפרוטה מצויה בכיסם ולמרות שאמרתי להם שעצם הביקור הוא העיקר ואין צורך בכסף, הם התעקשו שניקח את המעטפה. זה היה נוגע ללב וזו רק דוגמה קטנה. לא אגזים אם אומר שאלפים רבים הגיעו לבית החולים כדי לתמוך, להתפלל ולעודד ועוד אלפים שלחו לנו מכתבים מלאי איחולים ודאגה כנה. ממש כמו משפחה. אני זוכר זוג מבוגרים מאשדוד שהגיעו לבקר בבית החולים. הם עמדו שם, הזילו דמעה, נישקו את היד שלנו ובלי מילים הלכו".

 הרב קרוב מבקש להציג תובנה נוספת שהתחדדה אצלו באותם ימים ארוכים. "יש שעות שכל הקליפות והמחיצות בעם ישראל מתבטלות. חשוב להבין שלא כל מה שרואים ושומעים כלפי חוץ זה באמת מה שמתחולל מתחת לפני השטח. מתחת למעטה המחוספס של הישראלי הממוצע נמצאת נפש עדינה, דואגת, שרוצה לתת ולסייע לאחר. בתוך תוכנו כולנו בני אברהם גומל החסד", הוא קובע.

נשמע שאתה אופטימי.

"הקב"ה אופטימי אז אני לא אהיה אופטימי?" הוא משיב בחיוך. "קראתי לספר 'בלבב פנימה' כיוון שבתוך הלב של כל אחד מעם ישראל שוכנים כוחות גדולים, וחשוב שנזכור כל הזמן שהם קיימים. אנחנו אוהבים לקטר אבל לא כל מה שנראה כלפי חוץ הוא חזות הכל. אנחנו שקועים בחצי הכוס הריקה, אבל יש בהחלט גם חצי כוס מלאה והיא מאוד מלאה", קובע הרב קרוב. "יש בעם ישראל רצון פנימי להיטיב עם הזולת, לפתוח את הלב. מספיק לראות איזו מסירות אדירה יש לחיילים שלנו".

בספרו מרחיב הרב קרוב  על ערכיו המקודשים של עם ישראל. "עם ישראל במהותו הוא בעל צימאון לערכים, גם אם לא תמיד הדבר נראה כך. הוא רוצה ללמוד. נכון, לפעמים צריך לקלף כמה קליפות אבל אסור לשפוט רק על פי מה שרואים בעין. במקרה של אהרון נחשפתי לעם בעל שאיפה פנימית למשמעות. אסור לנו לחשוש מלדבר ערכים. בחנוכה העברתי שיחה לקצינים מיחידת המודיעין 8200. דיברתי על המהות שלנו כעם והם התחברו לזה. בהחלט ישנו רצון לשמוע ערכים ועלינו מוטלת החובה לדבר בשפה ערכית".

אבל ישנו חשש שאם נדבר בשפה ערכית נאבד את העם?

"לא התכוונתי שנתחיל להביא ציטוטים מכתבי הרב קוק, למרות שדבריו של הרב הם אמת גדולה. יש לנו הרבה מה לומר וכמובן צריך לדעת איך לומר, אבל נקודת המוצא שלנו חייבת להיות ערכית. גם במלחמה שלנו על ארץ ישראל הזנחנו את ההסברה הערכית", מיצר הרב קרוב. "לצערי, בעוד שבעבר נלחמו אנשים על ערכים ועקרונות, הרי היום מדברים אצלנו על הצורך להיות מעשיים, פרגמטיים. אבל אוי לה לאותה אידיאולוגיה שנקבעת רק על פי המציאות. זו אידיאולוגיה בגרוש שתשתנה לפי הרוח. דווקא תנועות השמאל טפטפו לאורך השנים משנה ערכית והצליחו להחדיר לתודעה. 'הכיבוש משחית' זו הדוגמא הטובה ביותר לכך".

סיפור של כולם

מאז פציעתו, ההתייחסות לאהרון, הרביעי מבין שבעת ילדיו, היתה כאל 'גיבור לאומי'. הרב קרוב התקשה בתחילה להבין את פשר העניין. "זה לא היה מובן. הרי אהרון הוא לא הפצוע הראשון במדינה. לו היו מרחמים עליו ומתבוננים עליו כעל מסכן הייתי יכול להבין. אבל גיבור? הרי לא סיפרו דבר וחצי דבר על פועלו של אהרון במלחמה, לא תיארו איך הוא הסתער בגבורה על מחבלים. כל מה שהיה ידוע לציבור הוא שאהרון יצא למלחמה למחרת החתונה שלו ונפצע אנושות. אז למה הגדירו דווקא אותו 'גיבור'?" מחדד הרב. "נכון, המשפחה הקרובה שראתה אותו מתמודד בפציעה הקשה הכירה בגבורה האדירה שלו דרך התמודדותו עם הכאבים והחיוך התמידי שעל פניו. אבל הציבור לא ראה את זה".

אז למה לדעתך הפך אהרון בעיני כולם לגיבור?

"חשבתי על הנקודה הזו המון. כנראה זה נובע מכך שהוא 'חתן יוצא מחופתו'. הסיפור שלו הביא לידי ביטוי את דחיקת החיים הפרטיים לטובת הכלל, 'אחד בשביל כולם', וזה התחבר למיאוס ההולך וגובר בציבור מהאווירה האגואיסטית בחברה. מתברר שלעם ישראל נמאס מחיים רדודים שבהם היחיד עומד במרכז. כולם  משתוקקים לחיים אחרים עם משמעות. חיים של כלל, שבהם חושבים זה על זה ומרגישים 'ערבים זה לזה'. הסיפור של אהרון תפס רבים בעם ישראל מפני שלמעשה מדובר בשאיפות העמוקות והכמוסות ביותר בלב כל אחד ואחד מאיתנו והסיפור של אהרון קרוב הוא למעשה הסיפור של כולנו".

[email protected]