תמיד יש פעם ראשונה. כן. גם לי זה קרה. צהריים בהיר אחד בתי חזרה מהגן וגיליתי בראש שלה אורחות מאוד לא נחמדות – הכינים.
הכרזתי מיד מלחמת חורמה. רצתי וקניתי חומר קטלני ביותר. בערב מרחתי על ראשה של הקטנה, עשיתי הכול בדיוק לפי ההוראות. ישבתי וסירקתי בקפדנות. אבל הכינים – הן ממש לא נכנעו, רקדו לי מול העיניים.
לשכנה שלי יש שלוש בנות, דפקתי בדלת לשמוע עצה – "תסרקי עוד כמה ימים והכול יעבור". סרקתי וסרקתי, יצאו כמה כינים, עבר יום, עברו עוד יומיים, אך ההתנחלות לא פונתה מראשה של בתי.
החלטתי לפתוח במחקר מעמיק, מחקר רציני – בגוגל...הקשתי את המילים "איך נפטרים מכינים?"
וכמו בגוגל מצאתי אין ספור עצות:
אחת הציעה למרוח על הראש שמן זית ולסרק. "הכינים והביצים יצאו בקלות וללא מאמץ – שיטה בדוקה!" נכתב. ניסיתי – הריח של שמן הזית לא עוזב אותי עד היום, הכינים דווקא לא נבהלו.
אחרת הציעה למרוח חומץ, היא הסבירה שהוא מוציא את הדבק של הביצים והן נושרות מהראש – חומץ על הראש של הבת שלי? בינתיים לא.
הצעה אחרת הובילה להחלטה כואבת במיוחד - לקצר במעט את שערה הארוך והשופע של בתי על מנת להקל על הסירוק ולהנמיך את הווליום של הצעקות במהלכו. לקחתי מספריים וחתכתי, הלב כאב אבל התוצאה בדוקה – הצעקות אכן נדמו, פחות אבל כואב...
כמובן שמצאתי גם המלצות על כל מיני חומרים שונים ומשונים. אבל אחרי הניסיון שעשיתי עם החומר הראשון והקטלני החלטתי שגם לניסויים בבני אדם צריך לשים סוף.
כל אחת ואחד בטוחים שהשיטה שהוא או היא מציעים היא השיטה הבדוקה ביותר להיפטר מהנגע. חבל שהכינים לא שמעו על זה.
לבסוף החלטתי לנסות את השיטה הקשה והעקבית, הדרך הארוכה שהיא קצרה, לסרק במסרק סמיך מדי יום עד שלא רואים יותר את הצרה הצרורה. בתי החמודה כמובן לא שמחה מהרעיון. אך אני התמדתי, מדי יום סרקתי וסרקתי אך הישועה אחרה לבוא.
בשבת התארחתי אצל חברה ותיניתי בפניה את צרותיי, "אני פשוט מוציאה אותן אחת אחת ביד" – כך היא אמרה לי. בשלב זה הרמתי ידיים. אולי כדאי להתיידד עם הכינים? אולי נציע להן משהו בתמורה שיעזבו? אולי נפגין נגדם? אולי נעשה קרחת? חילופי שטחים? הסכם שלום?
אני עדיין מחכה לנחמה שתבוא. (לא. לא לכינה נחמה).