הכרעת הדין נגד משה קצב היא במידה רבה גם כתב אישום נגד היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז. אמנם חלף כבר זמן רב, אולם חדי הזיכרון לא שכחו כיצד הגן היועץ המשפטי לממשלה על הסדר הטיעון אליו הגיע עם הנשיא לשעבר קצב.
מזוז ביזה בבג"ץ את המתלוננות, תיאר את עדויותיהן באופן בלתי מחמיא, ואף נתן את התחושה שגם ללא הסדר טיעון לא יוכל להאשים את הנשיא לשעבר בעבירות החמורות באמת. מזוז אמנם טען אז כי האמירה "ההר הוליד עכבר" איננה נכונה, וכי "אני לא מכיר עיכבר כל כך גדול", אולם השוואת הסדר הטיעון עם ההרשעה היום מבהירה שההסדר אכן היה עכבר.
פחדנותה של התביעה הפלילית בראשות מזוז, היראה מפני סנגוריו המוערכים באמת, ציון אמיר, אביגדור פלדמן ואברהם לביא, מאירים את מזוז, לוחם הצדק, באורח מחמיא הרבה פחות מזה שבו הצטייר בתקשורת הישראלית. קו ברור נמתח בין ההחלטה לסגור את תיקו של גלעד שרון בפרשת האי היווני ועד להחלטה לחתום על הסדר טיעון עם הנשיא קצב.
במובן מסוים, דווקא הצעד ה"לא חכם" שביצע הנשיא לשעבר, אשר במו ידיו תפר לעצמו את עונש המאסר, הוא אשר הביא לחשיפת האמת בפרשה. אם הייתה מאושרת עסקת הטיעון לעולם לא יכולנו לדעת את האמת. הספק המקנן בלב, שמא נשיא מכהן הודח מכסאו בשל עלילת שווא, או לחילופין אנס נתעב לא ישב ולו יום אחד בכלא, לא היה מרפה ממערכת המשפט הישראלית.
פרשת קצב היא כתב אישום חמור נגד מוסד הסדר הטיעון, מוסד אשר קנה לו שביתה בלב המערכת הפלילית בישראל. מדרך לסיים פרשיות מורכבות עם קשיים ראייתיים חמורים, הפכו הסדרי הטיעון לדרך המלך של המשפט הפלילי בישראל. כל מי שיגיע לבית משפט בישראל, אפילו לתעבורה, יגלה עד כמה הצדק איננו המושל בכיפה, אלא השאיפה ליעילות ולהכרעת דין מהירה.